הריק הזה שנקרא חיים

זוגות מאוהבים שמתחרמנים בציבור, סטודנט שמעיף תיק אלמוני מכיסא כי הוא רוצה לשבת בו, סטודנטית ששואלת שאלה לפני שהמרצה סיים להסביר, כל אלו הינן דוגמאות לחברה המתירנית שלנו. משהו דפוק בדור שלי (ברור לי שחלק מהקוראים עכשיו אומרים "דהה").

אני מסתכלת על ההורים שלי, שגדלו בזמן תקופת הצנע, שילדותם הייתה במסגרת נוקשה ותבניתית, שהיו נעמדים ומשפילים מבט כשהתבקשו לענות למורה בכיתה, ואני יכולה להבין למה הם רצו לשנות. אני רק לא בטוחה שלכאן הם כיוונו.

שביתת המורים נראית לי מוצדקת מתמיד. הבעיה היא לא בשכר, אלא בתנאים. הבעיה היא שהחינוך מהבית.. לא קיים? כשכל ילד מסתובב בביה"ס עם תחושת זכאות למשול בעולם סביבו, המתח עולה. לאחר מכן, באוניברסיטה, המצב מחמיר. כל פוץ חושב שהוא מלך. סטודנטים מתנהגים כאילו הם היחידים שחשובים, וכל שאר האנשים סביבם הם רק דמויות חלולות חסרות אישיות, רצונות וצרכים. צורת התקשורת הבסיסית היא של חוסר נימוס. הכל בגלל המתירנות החברתית של ימינו.

נמאס לי מהחברה האגוצנטרית הזו, מאנשים שמשתמטים מצה"ל, מסטודנטים שמרמים כל מיני מוסדות שמעניקים מלגות, מהנפוטיזם בכל מקום. כל אחד עושה מה שבזיין שלו, גם אם בדרך הוא דורס אחרים.

ובנימה שונה- מתירנות נוספת, מסוג קצת שונה, מפתיעה אותי כל פעם מחדש כאשר אני נתקלת בה. יחסים בין נשים לגברים (נו, על מה עוד אני יכולה לכתוב..), לדעתי, איבדו את הגבולות הישנים והטובים של פעם. יש לי כל מיני ידידים שלהם יש חברות, והם מדי פעם יוצאים איתי לבד, רק שנינו, לשבת בבר ולשתות. נכון, זה נשמע כל כך תמים, ומה אני בעצם מתחסדת?.. אבל זה לא. אני לא בחורה מכוערת או לסבית ותמיד יש מתח מיני באוויר. אני מתקשה להבין למה הרצועה כל כך רופפת, כבר אי אפשר להציב גבולות, לבקש ממנו שיתראה עם כמה אנשים ולא עם ידידה אחת שלו לבד, לשמור אותו קצת יותר קרוב? ניתן לומר שאני קנאית, רכושנית, לא נותנת אמון וספייס, אבל אני רואה איך הסצנה הזאת נראית מהצד שלי, ולי היא מצטיירת בתור דוגמא לבחורות שלא יודעות להחזיק בגבר שלהן. שייצא עם חברים, או עם כמה חברות, לבד עם בחורה זה פשוט לא לעניין.

אני רוצה חוקים ברורים לחיים פשוטים. אני רוצה לחיות בקהילה קטנה (ממש כמו עדר מודרני), שמונה לא יותר מ-500 איש ולהכיר את כולם. ואם אפשר, אז גם לאהוב את כולם. אולי לחיות בקיבוץ.