הריק הזה שנקרא חיים

עוד לילה רווי אלכוהול. אנחנו מהלקוחות הקבועים. הברמנית ניגשת אלינו מדי פעם, להרים כוסית על חשבון הבית איתנו. שנינו מעומעמים, המוזיקה רועשת, אני רואה את השפתיים שלו זזות, אבל לא שומעת מה הוא אומר. הלחיים שלי סמוקות, אני מרגישה שאני מחייכת, אבל לא יודעת למה. התפאורה מתחלפת, אנחנו אצלו בדירה, לפניי מונחת כוס יין, חצי שתויה. הוא רוכן לעברי, מנשק אותי בצוואר, מחזיק אותי בשיער. זה מרגיש די נעים, אבל רגע.. זה עידן. עידן, ידיד טוב שלי שמזיין על ימין ועל שמאל ומעביר לי לאחר מכן דוח משימה מפורט. עידן הדפוק שאני לא רוצה איתו כלום. עידן שאתמול יצא עם מישהי אחרת וסיפר לי עליה רק לפני שעה בבאר. אני מתעשתת.

"די, תפסיק" אני דוחפת אותו בעדינות. הוא לא מפסיק. הוא מרים לי את החולצה ונוגע ומנשק ומלקק.

"די, עידן!" אני דוחפת הפעם חזק. עכשיו הוא מתעשת. ממלמל בעצבים שאני נהנית וסתם מבאסת. כועס עליי שאני לא זורמת הלאה.

"אתה תמיד רגיל לקבל כל מה שאתה רוצה?" בעצם, אני יודעת שכן..

"לא, את!" הוא צועק בשקט, כועס.

"אני רק רוצה לשמור על עצמי". אמרתי בשקט, בלי להביט לעברו. הרגשתי איך פניו הזעופות התרפו ובצידי הפה נולד חיוך קטן.