כל הזמן שואלים אותי "נו, Una Chica, מה קורה איתך שנה הבאה?", אני ממלמלת שעוד לא החלטתי ונראה קודם איך תגמר השנה, אבל מה שבטוח- אני רוצה ללמוד. לא יודעת אם תואר ראשון נוסף או שני, או איפה בארץ, וזה לא נראה לי חשוב- העיקר עכשיו למצוא את כל המסמכים הנדרשים לרישום ללימודים. אז יש לי צילומי תעודת זהות, שפע של תמונות פספורט, קורות חיים, גיליון ציונים, ציון פסיכומטרי, מצאתי כמעט הכל.. רק איפה לעזאזל תעודת הבגרות שלי?!
הפכתי כל חדר בבית ההורים, פתחתי כל ארון, רוקנתי כל מגירה, ואין כל זכר לתעודה.. אבל מצאתי קופסת עץ כהה, גדולה וחלקה. ברור היה לי שהתעודה שלי לא נמצאת בתוך קופסא שמעולם לא ראיתי, אבל הסקרנות גרמה לי לחדול מחיפושיי.
בתוך הקופסא היו אינספור מכתבים, רובם שכנו להם בנחת במעטפות צהבהבות (שהיו פעם לבנות) וקרועות, עליהן רשומות כל מיני כתובות שחלקן אף זיהיתי, חתימות של דואר מתקופות שונות, מחו"ל ואפילו חתימה על מעטפה שקיבלה אישור מהצנזורה הצבאית. התיישבתי על הרצפה וקראתי מכתב מחבר של אימא, עוד לפני שהכירה את אבא שלי, לאחר מכן מצאתי מספר מכתבים מאבא הבייתה לאחר שהתגייס, מכתבים מחברה ישנה של אבא כשהיה חייל, מכתב מבחורה אנונימית לאבא.. ועשרות מכתבי אהבה שהחליפו הוריי! לא יכולתי להתיק עצמי מהרצפה. המכתבים התוו בפניי את סיפור אהבתם החל מהפעמים הראשונות בהן יצאו זה עם זו ועד לתכנוני החתונה. מכתבים נאיביים, מלווים בציורים קטנים וכינויי אהבה מטופשים.. מכתבים מלפני ארבעים שנה. באחד מהם אמי כתבה:
".. דע לך שכאשר בעוד מספר שנים אבקש לראות את צרור המכתבים ששלחתי אליך, אוי לך אם אגלה שאינם!!". כנראה שאבי לקח את האיום ברצינות. 
בינתיים בחוץ החשיך, נהיה לי קר ותעודת הבגרות עודנה חסרה. פתאום היא הצחיקה אותי, תעודת "בגרות". הרי הוריי היו בעלי מקצוע, התחתנו והביאו לעולם את אחיי כשהיו צעירים ממני כעת, ולא רק מפני שכך כולם נהגו סביבם, אלא מפני שהיו מוכנים לכך. אולי תעודת הציונים מהתיכון שלי הלכה לאיבוד, אבל לתעודת בגרות אמיתית עדיין אינני זכאית. אני Una Chica מבולבלת בעולם גדול, שעוד לא גילתה את עצמה, שמפחדת לחוות מציאות, לקחת שליטה על חייה ולהחליט בשביל עצמה. פעם רציתי שמישהו ייקח אותי תחת חסותו, יחליט בשבילי ויחיה במקומי, ואני אנוח לי בצד הדרך. היום אני רוצה להתבגר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
