הריק הזה שנקרא חיים

 ואני כ"כ רציתי להיות אוריילי

(בעצם, גם סיריל הוא אוריילי. אז איך קראו לאוריילי המגניב?..)

עריכה מאוחרת: רייאן אוריילי!! ותודה לאראמיס..

למה יצאתי דווקא המפגר?..  

בכל אופן, פרוייקט Muchachos נדחה מעט כי הבחור הבא שאני רוצה לכתוב עליו היה באמת חשוב ויקר ללבי ואני לא יודעת איך אפשר יהיה לתמצת אותו לפוסט אחד (עולים לי בראש עוד כל כך הרבה פוסטים אפשריים נוספים על איתמר)..

מצד אחד השביתה הזאת שמה מקל בגלגל חיי והזמן כאילו עומד מלכת, ומצד שני קורה אצלי כל כך הרבה בראש. רק הגילוי האחרון שהגעתי אליו- מה אני באמת רוצה לעשות עם חיי כרגע, מרגש אותי כל כך. כאילו משהו מתחיל לזרום אצלי מבפנים, אני כבר לא מובלת על ידי השתלשלות העניינים. אני בוחרת, יוזמת, פועלת. מקווה שבסופו של דבר גם מתקבלת ולומדת..

בניגוד להרבה בנות שיצא לי להכיר, אני דווקא מאוד אוהבת שנוגעים לי בבטן. ולמה אני מספרת את זה? כי הגעתי למסקנה שיש לי מופרעות קטנה בנושא. אני תמיד משתדלת להשאר בחורה קטנה, אבל לא ממש רזה. אני יכולה להיות רזה, זה לא קשה לי מבחינה פיזית, אבל פסיכולוגית אני לא מסוגלת לסבול את עצמי בלי בטן קטנה.

לאחרונה השמנתי קצת, בעיקר בגלל מצב הרוח, ועכשיו כשאני מרגישה טוב יותר המשקל ממש מתנדף ממני (אני גם עושה ספורט ומשגיחה על מה שאני אוכלת. שלא תחשבו שזה איזה מעשה קסם). כך קרה שהורדתי את כל מה שחשבתי שרציתי, פרט לסוף, לבטן הקטנה. אני אוהבת את הבטן הקטנה, הלא-ממש-מתוחה-ודקיקה, שלי. עכשיו אני רק רוצה מישהו שיחבק אותה.