אני יושבת ברכבת ומתבוננת בדרך החולפת מבעד לחלון, מהרהרת לעצמי בענייני היומיום ומכווצת (והקורא המתמיד יבין). בצידו השני של המעבר יושבים שלושה חיילים, ולשמע צחוקם אני מפנה את מבטי אליהם. עיניי נתקלות בבחור היפה ביותר שאי פעם ראיתי. החיוך שלו ממיס, אבל לא ערמומי, הוא נראה צוחק באמת, מהלב. הוא שקוע בשיחה עם חבריו ואני מנצלת את חוסר המודעות שלו ובוחנת אותו, לומדת להכיר כל זיף וקמט בפניו. עיני שקד, חומות בהירות, עמוקות, מסגירות כי הוא אדם טוב. שפתיו, מעט דקות, ורדרדות, מספרות לי שהוא מנשק אדיר. שערו קצוץ, חום, מתחנן שאעביר בו את ידיי. הוא כל כך יפה ועם זאת גברי. אני נסחפת לעולם בו החייל היפה הזה הוא החייל היפה שלי. עולם בו הוא תיכף יסובב אליי את מבטו ויקרוץ לי. לאחר מכן יפנה לחבריו ויאמר: "אני הולך להשתין" (או אולי ישתמש באיזה ביטוי צבאי יותר..). אני אבין את הרמז ואלך אחריו. אנחנו נכנס לשירותים והוא יניח את כפות ידיו על חלקו התחתון של הגב שלי, אני אכרוך את זרועותיי סביב צווארו והוא ינשק אותי. ידיו יגששו מתחת לבגדיי וידיי יחקרו מתחת לשלו. אני אפתח את החגורה שלו ואפשיל את מכנסיו, הוא ירים מעט את החצאית שלי ויוריד לי את התחתונים. הוא יצמיד אותי לקיר ויחדור אליי..
"אני זז להשניץ", אמר החייל היפה שלי. כשקם שם לב לעיניי, שקועות בו, חייך אליי, ספק נבוך ספק מודע למבוכתי. הפניתי את מבטי חזרה לחלון, עצמתי את עיניי ונרדמתי.
לנועם, הכוורן מ"הישרדות":
אם אתה קורא כאן, רק רציתי שתדע, שאני מוכנה לכל. אני אביא לך כמה ילדים שתרצה, ילדים יפים, מבטיחה. אני מתחייבת לסקס קבוע, לפחות פעם ביום. אני אבשל, אנקה ואגדל את ילדינו לתפארת. אנא פנה אליי. אוהבת אותך..
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
