הריק הזה שנקרא חיים

אנחנו יושבות שתינו ואני מרגישה כל כך יפה. אני אוהבת את מה שלבשתי, איך שהתאפרתי, השיער שלי חווה יום מצוין, אני נראית טוב. היא הולכת להתפנות ואני נשארת על הבר לבדי. אתה מופיע פתאום משומקום, אני שונאת אותך. אתה מחזיר אותי אחורה בזמן.  

אני הייתי ילדה מאגניבה, ואתה היית הסגן שלי. הייתי אומרת משהו שנון וקריר ואתה היית צוחק ומתלהב מעצם שהותך במחיצתי. חשבת שאני, Una Chica הבוגרת והחזקה, יכולה להוביל אותך, סהר טיפשון וחלש, בעולם הגדול. היית כל כך יפה ומקסים, היית לוקח אותי לבלות והיה לי הכי טוב שיכולתי לדמיין. האדרת אותי, גרמת לי להרגיש מלכה, כמעט.

אתה מתחיל לדבר איתי, שואל מה איתי. אני מספרת מה ואיפה אני לומדת בלי להראות טיפת התעניינות בך. אתה מקשקש שזה נשמע נהדר, איך תמיד הייתי כזו חכמה ומבריקה.. ופתאום, אחורה בזמן, אני שוב אותה הילדה המאגניבה, המוצלחת, זאת שמסובבת את הזרת וכיוון הרוח משתנה בהתאם. אתה כבר לא נראה טוב, לפחות לא כמוני. אתה נבוך ומגמגם, ואני רק ברורה יותר וחריפה. אתה מתחנף ואני אפילו לא מסמיקה.

אני נזכרת איך בעצם אתה היית הגרוע מכולם. נתתי לך הכל, ואתה רצית אבל לא יכולת. לא אהבת אותי. עם זה עוד יכולתי להתמודד.

במהרה העבר חוזר אלינו, אתה מתחיל למלמל "למה זה טוב.." או משהו כזה, אומר שזה נגמר רע, וחבל. מאשים את עצמך, ובצדק. אני מחייכת כל הזמן, צוחקת מדי פעם מבדיחות של עצמי, ומדי פעם מצחיקה אותך בבדיחות על חשבונך. אני מלכת קרח. אתה נראה קצת דביל כשאתה מגחך במבוכה. אתה מספר לי שחשבת עליי, ששמרת את הטלפון שלי, אני שואלת לשם מה. אתה תוהה אם אין לי את שלך, אני מציינת שהוא נמחק מזמן. אני כל כך מרוצה מעצמי שהחיוך המרוח על פרצופי נהיה טבעי. טוב, אולי גם לאלכוהול הייתה השפעה..

לא יכולת להתמודד עם המצב החדש שנוצר. רצית להפטר ממני בלי להיות האיש הרע, אבל בלי לשים לב, הפכת למפלצת. הענשת אותי על כך שאהבתי אותך. לא יכולתי להבין, איך מהאדם המקסים שחשבתי שאני מכירה, הבחור העדין הזה, יכול לצאת כל כך הרבה רוע.

אתה שואל אותי אם אני עוד גרה עם החבר. אני מזהה שהשאלה תמימה, שאתה לא מנסה לעקוץ או לפגוע, אבל בכל זאת דמעות מצפות את עיניי, תחושת עלבון נוראי. UC, אני אומרת לעצמי, תחשבי טוב עכשיו; את יכולה לסיים את ההצגה וללכת הבייתה כוכבת, או אותה ילדה קטנה ומאוהבת שנפגעה קשה לפני הרבה מאוד זמן. אני מתעשתת, אומרת לעצמי שאני חזקה והוא סתם אידיוט. אני בולעת את ההתפרצות הזו לעומק הגרון, משיבה את החיוך לפניי היפים, "לא ".

אחרי כמה זמן הרגשת אשם ורצית תיקון, בשבילך. לי זה כבר היה מאוחר מדי. מחקתי אותך מהטלפון ומחיי (בימינו, שני דברים זהים).

היא שבה לבר, אנחנו משלמות את החשבון ומנפנפות אותך לשלום. אני כבר לא ילדה מאגניבה, אבל אני בדרכי להיות אישה.