קולות הגשם ורעמים חזקים חדרו לדירה כשהיא פתחה לי את הדלת. הבית היה מואר מעט, לעומת הרחוב החשוך, בחלקו מאור התנור הקטן שחימם את החדר. היא הוליכה אותי לעבר כורסא בודדת שהוצבה בפינת החדר והתיישבה על ספה ארוכה מולי. המקום היה דל ומלוכלך, בדי הריפוד קרועים, השולחן נראה כי איבד מגונו המקורי, והמאפרה שהונחה במרכזו הייתה גדושה בבדלי סיגריות. ברקע דלקה טלויזיה קטנה, ממנה בקעו סלסולי זמר מזרחי רגשני ועצוב.
בשערה השחור נשזרו שערות שיבה, הוא היה אסוף ברישול לקוקו בגובה לא מוגדר, נוטה לצד ימין, וממנו פרצו שערות לכל עבר שהקיפו את ראשה. פניה מוזנחות, יבשות, מעט קמטים וקצת חטטים, תהיתי מתי בפעם האחרונה מרחה אותם בקרם לחות. על סנטרה נראתה שומה, קטנה וחומה, ומעל שפתיה קומץ שערות שחורות. היא לבשה חליפת טריינינג בצבע כתום עז, שהפיח חיים בכל סביבת החדר. החולצה הייתה צמודה מדי והבליטה את כרסה העגולה. היא בוודאי צעירה בהרבה מכפי שנראית, חשבתי לעצמי.
למרות המרחק הרב בינינו השתדלתי להשען לאחור בתוך הכורסא, שהזכירה לי בתחושתה כורסת פסיכולוג מימים יפים פחות. היא דווקא רכנה קדימה על הספה, משעינה את רגליה זו על זו לצד גופה הגדול. היא ינקה בקול מהסיגריה שבידה, ונשפה עשן במהירות, כאילו אין לה זמן וסבלנות לנשיפות. קולה היה צרוד.
"אני לא צריכה ת'קפה וכל השטויות האלו. אני יכולה, ככה, רק מל'סתכל עליך, להגיד לך מי את. וכל מה שאני אומרת יקרה באחריות, לא עכשיו, לא מיד, בחודשיים הבאים, את תראי, ואז תחזרי אליי, ותגידי לי שכל מה שאני אומרת לך עכשיו, קרה. את תראי. אבל חמודה, אסור ככה סתם, את צריכה להשאיר פה תרומה כלשהי, זה הולך לבית כנסת, או לשכן פה למטה, רב, הוא מעביר הכל לבית כנסת, זה לא צריך משהו גדול, שקל, שניים, אפילו עשר אגורות". הנהנתי כאות להסכמתי והיא כיבתה הסיגריה והסתכלה עמוק לתוך עיניי.
"את, יש לך תכף מבחנים, ויש לך מבחן אחד מאוד מאוד גדול, מבחן קשה, את לחוצה, את משהו חוסם אותך, אבל אל תדאגי (היא חייכה וחשפה שיניים צהבהבות), את תצליחי, את תעברי, אני רואה. אני רואה אותך עם שתי חברות, אחת מהן אוהבת ג'ינסים, היא תמיד עם ג'ינסים, וחולצה עד כאן (הראתה עם יד אחת על הכרס), היא אוהבת ככה שרואים לה קצת את הבטן, היא מאוד אוהבת ת'קטע הזה, היא, היא יש לה משהו רע עליך, היא מקנאת בך. היא לא חברה שלך, היא חברה של החברה האחרת, שחברה שלך. היא מקנאת בך שאת כזאת, את, את כאילו רמה מעל (היא הניפה יד לאוויר, להמחשה). אני רואה בחור, הוא מהסביבת הלימודים שלך, הוא מאוד אוהב אותך, הוא גבוה ויש לו אף קצת ארוך, ארוך, אבל לא ממש, ככה (היא הדגימה על אפה). הוא מאוד אוהב אותך ואת בהתחלה לא תרצי אבל בסוף אתם תהיו ביחד, והוא יקנה לך משהו, משהו שאת רוצה, ואתם תהיו יחד. אני יכולה להכנס לך לפרטיות?" שוב, הנהנתי לחיוב. "אתם קודם תכנסו למיטה. ואז, דרך הסקס תהיו יחד. קודם הסקס ואחר כך את תסכימי, הוא מאוד אוהב אותך. את, את עובדת במשהו, משהו עם ילדים?" הנהנתי לשלילה, לאחר שפקדה עליי לא לדבר, "את לומדת עבודה סוציאלית?" שוב, הנהנתי לסירוב. "את הולכת לשנות משהו בתחום שלך, את הולכת להתקדם, משהו טוב עומד לקרות. את עברת המון רע, רואים עליך, אבל עוד מעט כבר לא, די, זה נגמר, היו לך חוויות קשות, אבל עכשיו יהיה טוב. מגיע לך טוב. יש לך אח או אחות שעומדים להתקשר אליך עם בשורות טובות. את תהיי הראשונה שיספרו לה, בשורות מאוד טובות, אני רואה אירוע חגיגי, חתונה או יום הולדת, יש למישהו יום הולדת?" הפעם נדמה היה לי שהיא לא מצפה לתגובה. כעת כבר חשתי סחרחורת, החדר היה עמוס בעשן הסיגריות, המוזיקה המזרחית מהטלויזיה חבטה בראשי מבפנים, תנור הספירלות הקטן שעמד בצד סנוור באורו האדום, לחיי בערו מחום.. והנה היא הדליקה סיגריה נוספת. "אז יהיו חדשות מאוד טובות. ואת (היא הצביעה לעברי. רק כעת נוכחתי לגלות עד כמה היו אצבעותיה עבות ומכוערות) יש לך סבתא, היא אוהבת אותך, כמה שהיא אוהבת אותך. את מאוד חשובה לה.. אימא שלך, אני רואה אותה, היא לבנה, כמוך, אישה מלאה, היא קצת גדולה, היא אישה מאוד טובה, את אוהבת'ותה המון, היא אוהבת'ותך גם, אבל היא קצת חולה, יש לה בעיות, אני רואה, ברגליים או בגב, כן, היא חולה קצת, יש לה בעיות. גם סבתא, יש לה משהו..".
יותר כבר לא יכולתי, הנהנתי בנימוס, מאחר והתבקשתי לא להפריע או להלחיץ בתגובות בתחילת המפגש. ראשי הלם בעצמו מבפנים. רציתי לצאת החוצה, לקור ולגשם, לאוויר הצח. לאחר שסיימה ונפרדנו, יצאתי לדרכי בגשם. בדרך כלל, אני אוהבת ללכת לבד בגשם, עם המחשבות שלי, אבל הפעם התקשרתי לסבתא, כי היא אוהבת אותי כל כך.
למחרת, כשנסעתי באוטובוס, התיישב מולי סטודנט גבוה, עם אף מעט ארוך. הוא לא היה הטעם שלי, קצת נ-שי מדי, ובכל זאת, בחור מסביבת הלימודים, גבוה עם אף מעט ארוך.. מסקרן.
לאחר כרבע שעה באוטובוס הפלאפון שלו צלצל, הוא ענה בקול רך "היי, מאמי, אני בדרך. תוכלי לעשות טובה? תחליפי בבקשה לשלג את החול.. יופי, תודה, מאמי. לא הספקתי בבוקר. כן, אני תכף מגיע..".
מסקנת הסופ"ש: סודוקו ברמת קשה מאוד הוא אפילו די קל!
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
