רק התחיל הסמסטר וכבר נמאס לי, עמוס לי, מעייף לי וכואב לי הראש. כנראה יש לי אלרגיה ללימודים. הסימפטומים: רצון עז לישון, תשוקה נלהבת לבהות וכמיהה מתפרצת לשחק במחשב (כן, אני בן אדם בוגר שמשחק במחשב, יש למישהו בעיה עם זה?!?). הטרדה נוספת בלימודים היא שיש אנשים שאני חייבת לראות אותם מספר שעות ברצף כמעט כל יום. לא שאני לא אוהבת אותם, אבל כשלא היו לימודים יכולתי לבחור עם מי להתראות, באיזו תכיפות ולמשך כמה זמן.
אני מסתובבת לי בקמפוס עם כל מיני אנשים, כביכול חברים שלי. הם באמת חברים, ואפילו חברים טובים. הבעיה היא אצלי. קשה לי לעכל אנשים לאורך זמן, כי זה מחייב קרבה מסוימת. יש לי הרבה מאוד קשרים שטחיים עם אנשים, אבל חברות עמוקה ומשמעותית? אני לא חושבת שאי פעם הייתי חלק מקשר שכזה. ואני רוצה, כל כך. אני חברה מאוד טובה; מקשיבה, עוזרת, נותנת כל מה שאני יכולה, נותנת מעצמי. אבל לקבל חזרה אני לא יודעת. אני לא מצפה לזה. אולי כי התאכזבתי בעבר. אני מופתעת כשנותנים לי ומראה שאני לא מצפה לשום מחויבות מהצד האחר. אני מתקרבת אבל שומרת על רצועת הביטחון שלי, לא רוצה להפוך חלילה לתלותית.
אני מנסה להיזכר איך אני מתנהגת בקשר זוגי, ולא מצליחה. עבר כל כך הרבה זמן. התרגלתי להיות לבד ועכשיו אני לא יכולה לדמיין את זה אחרת. לא יודעת איך מרגיש מגע של אוהב. איך זה כשמישהו מרפרף עם האצבעות על הנקודות שלי, בבטן התחתונה, לצידי השד, לאורך הגב. מהי התחושה של נשיקה קטנה בכתף או על הטוסיק. אני תוהה אם זהו הזיכרון המעומעם או פנטזייה בלבד, כשאני מנסה להרהר בנוסטלגיה איך זה כשמישהו חודר מבעד לרצועת הביטחון.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
