הוא כל כך יפה, חשבתי לעצמי בזמן שהוא מסביר לי איזה תרגיל שלא עניין אותי בכלל. חשבתי כבר מזמן לעשות את עצמי מטומטמת כדי שיישב איתי על החומר, רק שנינו לבד, אבל עכשיו, לפני המבחן, מתברר שבכלל לא יזיקו לי כמה שיעורים פרטיים. הוא מדבר אליי ועם כל הברה שהוא הוגה, ריח מנטה עדין מתפשט סביב פיו. הוא מסביר לי בכזו סבלנות, ואני מהנהנת מדי פעם, כדי שלא יבחין כמה מיותר כל ההסבר הזה שלו, כי הרי איך אני אמורה להתרכז כשהוא ככה, יושב לצידי, קרוב. אני מדמיינת לעצמי שהוא שומט את העט ומניח את ידו על עורפי, מקרב את פי אליו, אבל לא מנשק, אלא לוחש לי "UC...".
"UC!! את בכלל כאן??".
"סליחה, לרגע איבדתי קצת ריכוז.."
"הפסקת קפה?", הוא מציע. לי היו רעיונות אחרים, אבל אני אסתפק גם בקפה.
אנחנו שותים קפה ולומדים. בלילה, כל אחד פורש לביתו ולמחרת שוב נפגשים. עכשיו אני מבינה למה קוראים לזה חופשת מבחנים. כל דבר מקבל משמעות, אך לשני כיוונים מנוגדים. אני חייבת להפסיק את זה, לפני שאשתגע, אני צריכה לדעת אם זה יכול ללכת לאנשהו..
"נועם, רוצה אולי לצאת בערב לבירה?"
"בטח, למה לא". אני מתמלאת אושר. זה באמת קורה? אני מהרהרת לעצמי. לא ייתכן שזה קורה לי, כל כך פשוט, כל כך טוב. אני לא מאמינה ששרדתי את זה, אני לא מאמינה שהוא הסכים.
"אני רק אחזור הבייתה, יש לי כל מיני סידורים וכאלה, ואני אתקשר אלייך. טוב?" הנהנתי, מנסה לחייך כמה שפחות.
חזרתי הבייתה והתקלחתי, וגילחתי, והתמרחתי והתאפרתי, והתלבטתי אילו תחתונים וחזיה אלבוש, ואילו בגדים, ולבסוף התלבשתי והתבשמתי. התיישבתי. מאוחר יותר, התייפחתי.
מהו פרויקט Muchachos?
ללא כל הקשר:
בדרך כלל, כשאני מפחדת לגלות שאני לא מספיק טובה, אני אפילו לא טורחת לנסות. עכשיו, כשאני מנסה, אני מפחדת לגלות. כי כנראה שאני לא מספיק טובה. בינתיים, אני דופקת הכל, כי אני לא מצליחה להתרכז ככה, עם המחשבה הזו שאני לא אצליח. אבל אני לא מאמינה בעצמי שאני אצליח, אז למה שאני אצליח? כנראה שפשוט לא.. יופי, עכשיו יש לי גם כאב ראש.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
