הריק הזה שנקרא חיים

היה שבוע עמוס ודי הזנחתי את הבלוג, אבל לא רק אותו- הצטברו לי ערימות של ניירות ובקבוקי פלסטיק וזכוכית המחכים למחזור, סל כביסה שכבר לא נסגר מחמת העומס, מקרר שצבעו לבן בוהק (מבפנים!) זועק לאוכל, וקלסרים דמיוניים המחכים לצילומים משיעורים שהתקיימו מוקדם בבוקר, שכמובן שלא הצלחתי להתעורר אליהם. אז לכל מי שרוצה להישאר מעודכן, מאירועי השבוע האחרון:

היום בו מותר לכל החנויות לזרות לך מלח על הפצעים ועוד לעשות קצת "פוו" אחרי זה, כדי שיצרוב ממש

למי שלא זיהה- הולנטיין. מצד אחד, אני קצת שמחה שאני לא חלק מתעשיית השמאלץ הזאת. עוד דרך להוציא כסף מאנשים על כל מיני פיצ'יפקע'ס שעולים עכשיו פי חמש רק בגלל שהם בצורה של לב. מכל הצדדים האחרים- זה יום שצריך להישאר במיטה, להתכסות טוב-טוב (כי כשישנים לבד במיטה פחות חם) ולהתפלל שיסתיים כבר.

אבל הפעם, אני ואדר החלטנו להיות יצירתיות ונועזות- יצאנו כזוג. היא אספה אותי, אני פתחתי לה את הדלת, השקנו כוסות לכבוד המאורע (בירה, כן? לא צריך להגזים עם הרומנטיקה..) ואפילו הזמנו יחד קינוח. בשלב כלשהו של הערב היא התוודתה לפניי שהיא מתחילה לחשוב כאילו 'זה' כבר לא יקרה לעולם, היא תישאר רווקה לנצח. אני אמרתי לה שרע לי עם זה שאין לי אהבה בחיי. הפעם האחרונה שהתאהבתי הייתה לפני שלוש שנים, מאז אני מרגישה שהלב מתאבן, אני מתרגלת ללבד שלי. אני כבר לא יכולה לדמיין איך זה בשניים.

בסוף הערב קבענו- שנה הבאה דאבל-דייט.

'סלייד'- זה רק נשמע מגניב

"קדימה, להגביר את הקצב, כפות רגליים מקבילות לרצפה, ברכיים לא עוברות את ברז העומס, ידיים מקבילות לגוף, לא לקבור את הראש בין הכתפיים, קדימה, יותר מהר, אש בעיניים!!! ותחייכו קצת! אתם פה בשביל ליהנות!".

'אני ממש לא פה בשביל ליהנות. אני פה בשביל להמשיך לאכול דברים טעימים ולהישאר כמו שאני..'. קיימים שני סוגים של אנשים בעולם (יש לי מספר לא מבוטל של תיאוריות שמתחילות במשפט הזה); הזן הראשון הם האנשים שעושים ספורט ולאחר מכן אוכלים סלט, כדי לשמור על הדיאטה והבריאות שהם הפיקו באותו היום. הסוג השני, שכולל אנשים כמוני, טוען שאחרי ספורט הרווחת את הזכות לארוחת שחיתות. מתי אני יכולה לאכול עוגת שוקולד ישירות מהתבנית? ביום שלא זזתי מהספה??

"עכשיו נסובב עוד קצת את ברז העומס ונעבור לסלייד, טוסיק אחורה מעל לכיסא, להמשיך לפדל עם הבסים של המוזיקה", אני מרמה ונשארת במצב של עמידה רגילה, "לא להישען על הידיים, אנחנו רוצים לעבוד על הטוסיק, זה מה שהסלייד עושה- טוסיק קטן וחמוד.."

'טוסיק חמוד? אני רוצה!' אני עוברת לסלייד ומרגישה את הטוסיק בוער. אני מביטה הצידה ורואה את אדר נמרחת עם שתי הידיים על הכידון, המדריך נותן בה מבט נוזף.

"יופי של אימון! אני ממליץ לעשות לפחות שלושה אימוני ספינינג בשבוע ('כן, בטח..') ואם יש למישהו שאלה על בריאות ותזונה אתם מוזמנים לפנות אליי".

'כן, לי יש שאלה על תזונה- מה ששרפתי היום.. זה כמו המבורגר? חצי ליטר בירה? שני וופלים?..'

זקפה נשית

חברה שלי סידרה לי ראיון עבודה. מעולה. היא רק שכחה לספר לי עד כמה חתיך המנהל. אני אנסח את זה ככה- נועם מהישרדות סביר לידו, וכמובן רהוט ממנו (לנועם הזה יש ממש דיבור נגוע). אני נכנסת לחדר ומולי שני גברים- החתיך ועוד אחד, שהוא הביג-בוס.

"שלום Una Chica..". וואו.. החתיך הזה אשכרה מדבר אליי.. אם התפקיד כולל להיות כפופה לו יש לי סיכוי להיות עובדת מצטיינת.. למה הבחור השני הזה היה חייב להיתקע כאן עכשיו?? אוי, רגע, הוא מדבר אליי ואני לא מקשיבה, אולי זה חשוב? לא יודעת, אבל הוא כל כך יפה ויש לו חיוך מקסים.. אויש, זה נשמע כאילו הוא הפסיק לדבר! וכאילו היה סימן שאלה בסוף המשפט האחרון שלו!..  

כל הראיון הסמקתי ופלירטטתי בטירוף. החתיך חייך אליי והצחיק אותי. ביג-בוס לעומת זאת, ישב קצת זעוף בצד (מה הוא מתפלא, הוא לא שם לב שהוא ממש נדחף לי באמצע הדייט שלי?!). כנראה שאני כבר לא אהיה כפופה למנהל החתיך.

קנאת הפין פועלת בתת-מודע

נכנסתי בטעות לשירותי הגברים באוניברסיטה. כשראיתי את המשתנות הבנתי את הטעות, עשיתי סיבוב פרסה וברגע שיצאתי ראש המחלקה ניגש לשירותים ואמר לי שלום (אין לי מושג איך הגעתי למצב הזה שכולם מכירים אותי. אני בכלל לא מגיעה להרבה שיעורים..). מלמלתי משהו עם המילה "טעות" והסתלקתי משם.