"בוא אליי"
"אני מפחד.."
"שתישאר עם הזין ביד?"
"לא. אני מפחד שתפגעי"
"אני לא אפגע. אני אהבת הילדות שלך?"
"את אהבת הילדות שלי"
באותו הלילה היה לי קשה להירדם. כל כך מסורבל לישון מחובקת, יד חמה וכבדה כרוכה סביב מותני, נשימותיו בעורפי, פעימות ליבו הולמות בגבי. ובבוקר, נשיקה קטנה בכתף העירה אותי בעדינות.
למחרת הסתובבתי כל היום מהורהרת. לא!! אסור. אני יודעת איך זה ייגמר. למה לי לחשוב על זה אפילו? אבל זה מוכר וקרוב ופשוט.. כן, פשוט רע.
בלילה לאחר מכן המיטה הייתה קרה וגדולה, אבל החלום שלי היה מתוק. חלמתי שאני ילדת קיבוץ, כבת תשע, מסתובבת לי בקיץ עם מכנסיים קצרים וסנדלים (בחלום הבגדים שלי היו בדיוק כפי שמופיעים בתמונה שיש לי מהגיל הזה, רק בלי הקיבוץ הדמיוני ברקע). מישהי אספה את כולנו, כל הילדים, והתיישבנו על דשא צהבהב בשמש. אחד הילדים הביט בי ואני בו. הוא לא היה יפה, או בולט במיוחד בין כל הילדים, הוא לא חייך אליי, אבל המבט שלו הקרין חום. זאת הייתה אהבת ילדות ממבט ראשון.
בלילה שלאחר מכן חלמתי עליו. אנחנו עומדים בחדר קטן, צועקים, ואני בוכה, בקול. הוא אומר לי שאני תמיד בוכה, מאשים אותי בכל. אני הולכת ממנו, לוקחת תיק קטן שהיה על ספה בסלון ואומרת לו שאני הולכת ושידעתי שזה ייגמר ככה, זה תמיד נגמר ככה. אני יוצאת החוצה ופתאום ההורים שלו מחנים אוטו גדול במיוחד, ממנו יוצאים אחים שלו, שאני מכירה במציאות, ועוד הרבה קרובי משפחה נוספים שהמצאתי. הם כולם מנשקים אותי ומחבקים, אבל אני עם עיניים אדומות ופנים נפוחות מבכי ואני רק רוצה שיניחו לי.
אין סיכוי שאני אתאהב בו מחדש. אבל אולי רק עוד נשיקה אחת בכתף?..
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
