הם יושבים מולי בפרצופים רציניים. הם ארבעה ואני רק אחת. אני מחשבת את סיכויי ומבינה שהקרב יהיה קשה. אני חייבת לתת את כולי, אבל הפחד משתק אותי.
החקירה מתחילה. שאלות נורות כחצים חדים, מתעופפות בחלל האוויר. אני מנסה לענות, להגן, להצדיק, אבל הם תמיד מקדימים אותי, מתקילים, מקשים. הם מחייכים חיוכי-מונה-ליזה, קטנים, חיוכים מרוצים מעצמם, אולי אפילו מרושעים מעט. אני מתחילה לאבד אחיזה, מגמגמת מעט, מרגישה עילגת, אני מפסידה.
אני מריצה בראשי שוב ושוב את מה שהיה. אני צופה במתרחש בציפיה ומתח, כאילו אינני יודעת מה יקרה בהמשך, מה יעלה בגורל הגיבורה. אני מקווה שזה ישתנה, 'אולי זה דווקא לא היה כל כך נורא?', מנסה לברר עם עצמי.. אבל זה כן היה.