אני מסתובבת עם תחושת ריקנות כבר הרבה זמן. בגלל זה לא הייתי פה, אין לי מה לכתוב, אין לי מה לעשות, אין לי מי להיות. העצבות מצטברת בשכבות. מדי פעם אני מתנערת מהן וממשיכה לזרום, והן חוזרות ומצפות אותי. אני הולכת לאט, שלא כהרגלי, מהורהרת, תוהה לגבי לא-כלום. אישה ברחוב נותנת בי מבט מוזר. אני מביטה למטה ורואה את חולצתי מוכתמת מהגלידה שליקקתי. אני מנקה אותה במפית קטנטנה שקיבלתי בגלידריה ולובשת חולצה מעל. אני הולכת ברחוב סואן אבל שומעת רק את עצמי, אני מביטה על רגליי פוסעות ורואה מטושטש.. "משוגעת!! 'סתכלי לאן 'שתולכת!!", אני ממהרת לחצות את הכביש ושבה לבועת האוטיזם שלי.
אני חוזרת הביתה ומגלה שהביוב עלה על גדותיו. אני נכנסת לחדר האמבטיה המוצף, עוטפת את ידי בשקית ניילון (כי רק למבוגרים יש כפפות בבית), פותחת את מכסה הביוב ושולחת את ידי לעומק, כמעט עד לגובה המרפק. אני מרגישה אותן שם, צפופות וכבדות ממים, מנסה לאחוז בכמה שיותר. נאבקת ברפלקס ההקאה, אני מוציאה את ידי וממלאת את השקית שהנחתי לצידי. אני שולחת את ידי שוב, לא מאמינה שהצטברו כל כך הרבה, ומוציאה חופן שערות נוסף. וכך אני חוזרת פעמיים נוספות.
בלילה אני מתעוררת מחלומות רעים. אני ניגשת לשירותים, רוכנת לפני האסלה ומכופפת את הראש. אני מרגישה את ההתכווצויות בבטן, מנסה לשאוף רק עוד נשימה אחת, אבל אני כבר לא יכולה, אני מרגישה את זה עולה לגרוני, אני פוערת את פי והן נשפכות בזרם חזק לאסלה. שערות. שחורות, ארוכות, עבות וצפופות, אין לי אויר.. אני מתעוררת ופוקחת עיניים מהר, מתיישבת במיטה רק כדי להרגיש שאני יכולה, שאני לא כבולה להמשיך לחלום. זיעה צוננת מכסה את גופי, אני מרגישה את הסדין לח, את השיער דביק, אבל אני מחייכת. בטח שאני אחייך, היום עשיתי דבר חשוב ומועיל. היום פתחתי סתימה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
