"UC, את יכולה לסדר לי משהו בפלאפון, אני לא מצליחה.."
הטלפון שלה. הוא לא-נוקיה ולכן מעצבן ואכזר-למשתמש, ובנוסף יש לו צליל מתכתי וצפצפני שמסוגל להוציא מנזר טיבטי משלוותו.
אני עושה את השינויים, מנסה לשמור אותם, ומוחקת משהו. אני מסדרת מחדש ורוצה לשמור, ואז יוצאת מהחלק הזה של התפריט, ולא מתייאשת- ושוב, מסדרת הכל מחדש, וכמעט שומרת, ואז מכבה את הפלאפון, ועוד כמה ניסיונות כאלו, ובינתיים ברקע יש כל הזמן את הצפצופים המתכתיים האלו (זה נקרא קסילופון, אבל לדעתי זה בדיוק הרעש של ציפורני חתול ננעצות בפח ונגררות) ובשלב מסוים אני כבר פועלת על אוטומט ומנסה שוב ושוב..
"די! אני ש ו נ א ת את הפלאפון הזה!! הרעש שלו מחרפן אותי!! עוד פעם אחת שזה לא מצליח ואני מעיפה אותו.."
"שש.." היא לוקחת לי את הטלפון מהיד. "זה רק מכשיר. לא נורא. אני כבר אסתדר איתו.. מה קרה לך?"
לא, UC, אל תתחילי. תעצרי את זה לפני. את יכולה. את חזקה. אבל מאוחר מדי. העיניים שלי כבר מבריקות כל כך..
"למה את בוכה? בגלל הטלפון?.." היא נראית מופתעת. כאילו מעולם לא ראתה אותי כך.
"לא"
"אז למה?"
"לא יודעת" אני נרגעת קצת ומושכת באף. "אני שונאת את הטלפון שלך".
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
