הריק הזה שנקרא חיים

פעם פסיכולוגית שלי אמרה לי שמי שרוצה- מוצא. ורציתי. בזמן האחרון משהו השתנה.

אני רואה זוגות הולכים חבוקים ברחוב, יושבים בבית קפה, מחזיקים ידיים בקולנוע, וכלום. כבר אין רשרוש בלב, שאומר "גם אני".

אני ואדר יושבות בפאב. "סליחה.. יש לכם אש?", אני פונה לשולחן מאחורינו.

"תגידי", אדר לוחשת לי, "את חושבת שהם בדייט?". האמת היא שלא שמתי לב שישבו שם בחור ובחורה.

באותו ערב שתינו כל כך הרבה, ובשלב מסוים עברנו לשבת בשולחן אחר, עם אנשים שעד כה לא הכרנו. בסוף הערב אדר הפנתה את תשומת לבי לכך ששוחחתי רק עם הבחורה שהכרנו, ולא עם אף אחד משלושת הבנים.. "וואללה, היא הייתה הכי מאגניבה".

הייתכן שאיבדתי את העניין בבנים?