דווקא אחרי כל האוכל הזה, וכל האלכוהול מאתמול, כשהראש שלי כבד מהלילה ומהבשר שעודני מעכלת, דווקא עכשיו יש לי זמן לכתוב. ואולי ההרגשה הפיזית, של נמנום וערפול, שעוטפת אותי עכשיו משפיעה על מצב הרוח, ועל ההשתקפות שלי בכתיבה, ואולי לא.
כל כך עמוס לי. עבודה, לימודים, התנדבות, חברים. אני עושה הכל, אבל משקיעה פחות. אני מרגישה שאני על טייס אוטומטי, אפילו כשאני כותבת עכשיו.
אירועי יום השואה והזיכרון השפיעו עליי כל כך, ופניתי אליך. אתה תמיד שם בשביל לאסוף אותי. אתה אולי לא מודע לזה, אבל אתה בעצם אוהב אותי. לא כמו שאתה אומר ומתכוון, אוהב כמו שאתה אוהב את ארקדי דוכין, אלא אוהב ממש. אני יודעת שכן.
וכשדיברנו בפעם האחרונה, על דברים לא עצובים בכלל, וסגרתי את הטלפון, התמלאתי עצב. פתאום הכל היה כל כך עגום. העולם, כולם, אני. אתה מעציב אותי.
ולמה אני כותבת לך כל כך הרבה? לא כתבתי כבר כמה זמן, ועכשיו פתאום אתה תופס לי את הפוסט שלי?! אולי אני אוהבת אותך גם? לא. לא יכול להיות. אתה לא טוב לי. או בכלל.
מהר, חמישה דברים שאני לא אוהבת אצלך: אתה לא מעריך אותי מספיק, אתה פזיז נורא, אתה שתלטן, אתה עצוב לי, אתה לא טוב במיטה. נו, ברור שאני לא אוהבת אותך בכלל.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
