הריק הזה שנקרא חיים

זה נהיה ספורט אולימפי- לשתות או לעשן ולכתוב פוסט תחת המון ביקורת עצמית. אז הפעם זה היה האלכוהול, שדי הזנחתי לאחרונה, או לפחות שתייה לשוכרה, שכבר המון זמן לא הזדמנה לי. ועכשיו אני כותבת.

שלשום ישבנו על הדשא, אני אדר ועוד אחת, אפשר לקרוא לה השלישית. שלישית סיפרה על הקשר החדש שלה, וכמה מהר הוא מתקדם (כבר ראיתי סרטים של לארס פון טרייר שהיו קצביים יותר), ובקיצור די שעממה אותי ואת אדר עם כל הרומנטיקה המתקתקה והילדותית שלה (קנאה? אולי..). נפתחנו קצת וסיפרתי להן עליו. רק אז נזכרתי שאדר לא יודעת כלום. הוא פשוט מעולם לא עלה כנושא.

"אני אוהבת אותו, אבל הוא לא עושה לי טוב.. הוא רצה ואני לא.. הוא שוב רצה ואני לא.. ושוב.. ועכשיו הוא כבר לא רוצה.. עבר הלאה.. ואולי בגלל זה אני דווקא כן.. התאהב במישהי אחרת.. התפכח.. ושוב איתי.. ולא יודעת.. ואולי בכלל לא אוהבת.. בטח שאוהבת, אבל לא מאוהבת.. אבל.. ואם רק.. למרות..."

כל השנים תומצתו למונולוג של חצי שעה. כל כך הרבה דרמות, דמעות, סנסציות, תורגמו למילים.

"UC", אמרה שלישית, "את עוד צעירה מדי בשביל להתפשר".

כן. זאת בטוח פשרה. או שאולי החמצת חיי.

"אבל אין. באמת שחיפשתי ואין כאלו. כולם כל כך.. או שהם לא מספיק טובים או שאני לא טובה להם. אין עוד מישהו בעולם בשבילי.."

"זה עצוב", אמרה השלישית, מבעד לעיניה המאוהבות. היא באופוריה, זורחת, ואני מולה מנסה לנתח רגשות ויחסים, להמירם לרשימות מכולת ולבדוק מה הכי משתלם לי.

הסתכלתי על אדר. היא שתקה. יכולתי לראות כמה שהיא מבינה, ומזדהה. נכון, אנחנו צעירות, החיים לפנינו והעולם מלא ברווקים. אבל הם פשוט.. בלאי. ילדים קטנים ופחדנים. למצוא אחד כמוהו, שלא מפחד ממני, הוא די נדיר. הוא באמת מקסים, אפילו די פמיניסט, אבל גם גבר אמיתי, הוא ממש מציאה, הוא איש טוב, ומרתק, וכל כך כייפי, ובכל זאת, הוא די.. פשרה.

את עוד צעירה מדי בשביל להתפשר. המשפט הזה המשיך להדהד בראשי כל היום. בינתיים אני עוצמת עיניים. לא רואה אף אחד. לא רוצה. אני כבר יודעת מה יש, או יותר נכון אין. מצד שני, לא פעם הואשמתי בבלוג שלי בשנאת גברים, או שאולי היה זה קול קטן בתוכי שהאשים. אבל איך אפשר שלא? הם פועלים בניגוד לטבע. הדור החדש הזה, שעושה רק מה שב@#^&I* שלו. שאומר לסקרלט שבכנות, יקירתי, לא אכפת לו (טוב, אולי זה עוד מדור אחר. אבל אלו ניצני התקופה!!). אין לי כח לדור המטומטם הזה. אין לי כח להיות שייכת למין הנשי.

טוב, אולי זה לא קשור רק לנושאים שבינו לבינה. האדמה מתחת לקוראיי הקבועים עלולה לרעוד, אבל.. זה לא רק מה שמעסיק אותי. היא אני. ממקום אחר. מזכירה לי על מה עליי להיות אסירת תודה. בבית עני, שוביניסטי וקר, היא פרח גווע. אני משקה מדי פעם, וכשאני חוזרת היא על הסף מחדש. איך מצילים מישהי מטביעה בשיממון? איך אומרים למישהי שאם הייתה גדלה בבית הוריי היא הייתה נסיכה. חכמה, מוצלחת, פורחת. עכשיו היא סינדרלה, פוטנציאל לא ממומש. אבל הנסיך לא יבוא. במקומו יגיע ערס בסובארו סטיישן, והיא תהיה הסינדרלה שלו. היום נתקלתי בחבורה צוהלת של בנות, ילדות שמחות שפטפטו ביניהן ושמחו לשתף מבוגר (אני, כנראה) בשיחה.

"בנות כמה אתן?", שאלתי. והן היו בגילה.

"איפה אתן לומדות?", המשכתי לתחקר, והן סיפרו על בית ספר אמיד במיוחד בעיר. איך אפשר לגור מרחק קילומטרים בודדים ממישהי, ולחיות בעולם אחר. היה בהן משהו שאין בה, אושר. יש אנשים שאומרים שעם הכסף באות הדאגות. כנראה שהם לא אנשים עניים.

אוף, זה נהיה פוסט קודר למדי. אולי עדיף שאני אעשה פיפי ואלך לישון.

לילה טוב! (לעצמי, אין כאן עוד אף אחד..)