השיר הבא מוקדש לבני
אני מרגישה חלשה, פיזית. אני צריכה לקבל (סליחה עם הקוראים הזכרים, אבל מה לעשות- נכנסתם לבלוג של בחורה) ואני ממש עצבנית. ההורמונים משתוללים וביחד עם ההשתוללות הטבעית שלי כשאני רואה אותו.. אז גם הסופ"ש הוא די חטף ממני. אני עושה את זה בכוונה. מענישה אותו. מענישה גם על דברים שאני בקושי זוכרת. מוזר, אבל פעם לא חשבתי שהוא פגע בי כל כך, וכנראה שכן. כנראה שהדחקתי כל כך הרבה זמן את הכאב הזה, או שאולי התערבבו לי בדרך עוד כאבי חיים אחרים. בכל מקרה, הגוף שלי עכשיו קטן מדי בשביל להכיל את כל הזעם הזה. יש לי משאלה כמוסה שהוא יקום יום אחד ויצעק: "די, Chica! אני לא שק החבטות שלך!!". וילך. אבל הוא נשאר לספוג עוד, כאילו הוא יודע שזה מגיע לו, או שהוא חושב שאני אגיע לסיפוקי ואפסיק.
"אני באמת רוצה להשתחרר מזה", אמרתי לו.
"אז תשחררי".
אבל זה כל כך קשה. אני לא יודעת לסלוח. יש לי אגו גדול כל כך וציפיות לשלמות מאנשים. איך אפשר לעבור הלאה כשמישהו פגע בי ככה, אפילו בלי להתכוון, בכאלו עוצמות. אני נאחזת בכל הרע שהיה ולא מרפה. עצוב לי עכשיו, ולכאורה אין סיבה. אני מותשת מהסופ"ש הזה. אין לי כח אפילו להיות בדיכאון.