הריק הזה שנקרא חיים

כשאני בפארק שעשועים, תמיד אני אעלה בסופו של דבר על רכבת ההרים. גם אם היא מפחידה במיוחד, עם הרבה סיבובים, מורדות תלולים, חושך, כל דבר. אבל למה אני עושה את זה לעצמי? אני הרי לא באמת נהנית. היה לי טוב כל עוד נשארתי על קרקע יציבה. כל הדרך אני צורחת, נאחזת חזק במעקה הבטיחות, מכווצת כל שריר אפשרי. הלב שלי מאיים לפרוץ את בית החזה, הבטן שלי מתהפכת מבפנים, אני בטראומה.

וכשמגיע הסיוט לקיצו, אני יורדת מהמתקן. מסוחררת, חלשה, צרודה ותשושה, אני מחייכת לי חיוך קטן. גם הפעם הצלחתי לשרוד.