הריק הזה שנקרא חיים

לפני שבוע הוא הציע לי חברות. לא באמת, בפייסבוק.

הייתי חיילת חדשה בבסיס, והוא היה כבר הרבה זמן במחלקה. הוא הראה לי את הבסיס, המחלקה. הסביר לי את התפקיד, את החיים. הצחיק אותי כשהיה לי עצוב, הכין איתי פסטה כשהיינו רעבים, ראה איתי סרט בטלוויזיה כשהיינו משועממים. הוא היה החברה הכי טובה שלי אז, כשהייתי לבד, רחוק מהבית. כשרק היה שולח הודעה, "הי, צ'יקה, שאני אקפוץ לבקר?", הייתי נמלאת פרפרים, חום בבטן. לידו הייתי מחייכת. וכשהעבירו אותי הוא דאג לי. הוא נלחם בשבילי. הוא המשיך לעקוב ולהתעניין. הוא אפילו הגיע לבקר.

"מה, לא תתני לי חיבוק?"

החיבוק הזה הרג אותי. רציתי שיימשך לנצח, או שיפסיק מיד. הרי זו סתם התעללות. תזכורת למה שלעולם לא יהיה שלי. והוא חיבק ולא הרפה, והחיבוק שלו חימם אותי ואת החדר כולו. ושוב חייכתי, לרגע. וכשהלך התמלאתי עצבות.

הלילה חלמתי שאנחנו שוב שם, ביחד. החלום שלי היה כל כך מתוק, לא רציתי להתעורר. הסתובבנו שוב כמו שני ילדים, צחקנו. אמרתי לו "די. יותר מזה ואני אפגע. יותר קרוב ואני אשרף". אבל הוא המשיך, לצחוק, להיות שם. התעוררתי והבנתי שזה יכול לקרות שוב, אפילו שלא איתו. אני יכולה להתאהב שוב. עוד יכול להיות לי טוב.

לפני שבוע הציע לי חברות, בפייסבוק. כמובן שהסכמתי. פעם אני הצעתי לו.