הריק הזה שנקרא חיים

הוא בפנים, מוגן מפני העולם הקר. כלוא בבועה, עטוף בתוך גופי, הוא גדל לו בשקט, מתחזק שם בפנים. הוא מכין את עצמו לקראת הפריצה הגדולה. לפעמים אני מרגישה אותו, רגע מכאיב ורגע רק מסמן לי בעדינות, כאילו אומר "אני כאן". אני רוצה כבר לקבל אותו, לטפל בו, אבל עוד לא יכולה. הסוף כבר בלתי נסבל, הוא מכאיב ובולט. חסרת אונים, אני רוצה שייצא כבר. אני מתחננת אליו, מנסה להחיש את מסעו החוצה ומעסה את עורי. הוא מתעורר בפנים, נזכר שיש לו משימה והגיע העת. הוא נדחק לכיוון האור, דוחף עצמו החוצה, עד שפורץ. אני ניגשת למראה ומפוצצת אותו.