לא כתבתי כל כך הרבה זמן. הלכתי לאיבוד.. אבל נמאס לי להתבכיין בבלוג שלי, ואולי בגלל זה נטשתי אותו.
אני חושבת שהשביתה הזו כל כך מוצדקת, אבל אין לי סבלנות לעוד שביתה. אני רוצה שהשנה הזאת כבר תתחיל ותגמר!! אני לא עושה יותר מדי במשך היום, ויוצאת כל לילה כי אין לי שיעורים מוקדם בבוקר. השביתה הזאת מדרדרת אותי לאלכוהוליזם, שוטטות חסרת מעש ברחבי האוניברסיטה ואורח חיים ניהיליסטי.
לפני כמה ימים ישבתי בפאב עם חבורה די גדולה של אנשים ושמתי לב בפעם הראשונה לחבר של ידיד שלי. ידיד שלי כל הזמן מנסה לשדך לי כל מיני בנים, אבל על אורי הוא מעולם לא חשב כבן זוג פוטנציאלי בשבילי. פעם, לפני החברה האחרונה שלו, חשבתי שאולי הוא רוצה משהו, אבל לא עשיתי עם זה שום דבר. עכשיו הוא עדיין שבור לב בגלל שחברה שלו עזבה אותו בשביל מישהו אחר, אבל פנוי (?).. הוא הגיע עם ידידה שלו, שמהר מאוד השתלבה בין כולם, ושמתי לב שהוא דאג לה כי היא לא הכירה אף אחד. זה חימם לי את הלב. איך פספסתי אותו עד עכשיו?.. דיברנו קצת והוא היה מקסים. פלרטטתי קצת, ונפנפתי אותו קצת, בקיצור שיחקתי עם עצמי ב"נדמה לי שיכול לצאת מזה משהו..". כנראה שלא.
חזרתי הביתה שיכורה. השעה הייתה מאוחרת, הייתי עייפה ומסטולה ולא הסתדרתי עם המפתח.. חשבתי לעצמי שאולי השותפה שלי השאירה את המפתח במנעול וצלצלתי בפעמון. קול של בחור שאל מי שם, וכשעניתי "מי שגרה כאן" (מה לעזאזל חשבתי לעצמי?!..) הוא פתח את הדלת.
דחפתי את הבחור הצידה ונכנסתי לדירה. באמצע הסלון פתאום הבחנתי שהקירות צהובים, ולי אין סלון צהוב.. והרהיטים האלו לא שלי.. זאת לא הדירה שלי..
הוא הסתכל עליי משועשע, לבוש חיוך ענקי, עוקב אחרי התהליך האיטי שעבר בראשי.
"זאת לא הדירה שלי..". הוא, עדיין מחייך, מניד את הראש מצד לצד.
"אני.."
"את מ-מש שי-כו-רה" הוא אמר לאט, עדיין מחייך, נראה מאוד עליז למראה הבחורה השיכורה שהרגע התפרצה לו לדירה.
הייתי יכולה לכתוב שאני רוצה שוב לעבור דירה, או למצוא אלטרנטיבה כלשהי לשימוש בחדר המדרגות, אבל.. למי אכפת?!
איכשהו יש לי את המערכת הכי גרועה בעולם, אני לא מצליחה לשלב בה עבודה נורמאלית. אולי אני צריכה לשקול לעבוד בערבים ולמלצר או משהו. דבר שלא מתחשק לי במיוחד..
היום היה לי מצב רוח די קרבי. הגעתי למסקנה שיש לי חברה אחת שאני פשוט לא ממש אוהבת. היא עושה המון דברים קטנים שמרגיזים אותי. כמו לבקש כל מיני טובות על גבול המוגזמות (בדרך כלל כאלו שחצו את הגבול..) שאני יודעת שהיא לא הייתה עושה בשבילי. יש לי בעיה שאני נוטה לרצות אנשים. ברגע שמישהו שאני מחשיבה כקרוב אליי מבקש משהו, אני לא מפקפקת במניעיו, אלא מאמינה שהוא יודע מה ולמה הוא ביקש ואני עכשיו אעשה כל מה שביכולתי כדי לעזור לו. אני צריכה לגלות מתי מותר ואיך אומרים "לא".
אחרי ש(השיחה עם) חברה שלי נהייתה די מעצבנת, נכנסתי לשיעור והמשכתי להרגיז את המרצה. עכשיו הוא יזכור אותי סמסטר שלם בתור הבחורה שהתווכחה עם המרצה וניסתה להוכיח אותו על טעותו כבר בשיעור הראשון. יופי Una Chica.
ועוד משהו קטן- אני ממש אעריך את זה אם במקום לקרוא לי אונה צ'יקה (שזה נשמע כמו איזה חלק במח שלא היה מספיק חשוב ולכן נכחד במהלך התהליך האבולוציוני) תתאמצו לכתוב Una Chica. ממש אעריך את זה..
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
