הריק הזה שנקרא חיים

יושבת על הבר, עם בירה וסיגריה (כן,כן- מצאתי מקום שמותר), נהנית מהמוזיקה, האווירה, החברה, אבל יש לי הפרעה (לא זו שבאישיות). מולי נדלק מסך פלזמה ענק, מרצד ובוהק. אני משתדלת בכל כוחי, אבל העיניים נמשכות, אני מאבדת ריכוז בשיחה.

מעבר למטרד שיוצר המסך בקיומו, התוכן המשודר בו מציק אף יותר- ערוץ האופנה. התכנית שאני ראיתי (במשך כשעה) עסקה בבגדי-ים, או שככה שיערתי לעצמי מאחר והצילומים היו בחוף. הדוגמניות היו לרוב ערומות למחצה (לבשו רק חלק תחתון, מינימאלי למדי) וחלקן היו ערומות לגמרי. התנוחות היו פחות או יותר זהות- שוכבת על החוף, ערומה ורטובה, נוגעת קצת בעצמה, מעט חול רטוב דבוק לגופה, שפתיים מפוסקות והבעה של "אני בובת מין אנורקטית".

הצבה של המסך מול הפנים שלי בבר הופכת אותי לקהל שבוי, אין לאן לברוח ועכשיו אני צריכה לספוג בשקט את שטיפת המח הזו (ברור לי שאני יכולה ללכת לפאב אחר, אבל באותו הרגע לא ממש התחשק לי לזוז). השאלה שהתעוררה בי הייתה- מה מניע את ערוץ האופנה לשדר דבר כזה, מה הם מנסים לשווק לי, בגדי ים של מעצבים או רזון? כשאני רואה דוגמנית פוסעת בשמלה על מסלול אני מבינה למה היא "לוהקה" לתפקיד- היא כל כך רזה שכל בגד ייראה עליה יפה והשמלה תימכר. מה מוכרים לי כאן? יש בערוץ האופנה את התכניות האלו שמשווקים בהן דוגמניות, והן עדיין לבושות שם.

המסקנה היחידה שיכולתי לדלות מכל האירוע- זהו עולם של גברים ואנחנו הנשים נועדנו לשם שעשוע (צלע שהומרה לבחורה בשביל לארח חברה). כאן השעשוע מוסווה בתכנית שהיא כביכול לנשים (זה ערוץ של נשים, לא?) ולכן זה לגיטימי לפרסם תמונות "אומנותיות" שכאלה מבלי לקרוא לילד בשמו.

זוגות מאוהבים שמתחרמנים בציבור, סטודנט שמעיף תיק אלמוני מכיסא כי הוא רוצה לשבת בו, סטודנטית ששואלת שאלה לפני שהמרצה סיים להסביר, כל אלו הינן דוגמאות לחברה המתירנית שלנו. משהו דפוק בדור שלי (ברור לי שחלק מהקוראים עכשיו אומרים "דהה").

אני מסתכלת על ההורים שלי, שגדלו בזמן תקופת הצנע, שילדותם הייתה במסגרת נוקשה ותבניתית, שהיו נעמדים ומשפילים מבט כשהתבקשו לענות למורה בכיתה, ואני יכולה להבין למה הם רצו לשנות. אני רק לא בטוחה שלכאן הם כיוונו.

שביתת המורים נראית לי מוצדקת מתמיד. הבעיה היא לא בשכר, אלא בתנאים. הבעיה היא שהחינוך מהבית.. לא קיים? כשכל ילד מסתובב בביה"ס עם תחושת זכאות למשול בעולם סביבו, המתח עולה. לאחר מכן, באוניברסיטה, המצב מחמיר. כל פוץ חושב שהוא מלך. סטודנטים מתנהגים כאילו הם היחידים שחשובים, וכל שאר האנשים סביבם הם רק דמויות חלולות חסרות אישיות, רצונות וצרכים. צורת התקשורת הבסיסית היא של חוסר נימוס. הכל בגלל המתירנות החברתית של ימינו.

נמאס לי מהחברה האגוצנטרית הזו, מאנשים שמשתמטים מצה"ל, מסטודנטים שמרמים כל מיני מוסדות שמעניקים מלגות, מהנפוטיזם בכל מקום. כל אחד עושה מה שבזיין שלו, גם אם בדרך הוא דורס אחרים.

ובנימה שונה- מתירנות נוספת, מסוג קצת שונה, מפתיעה אותי כל פעם מחדש כאשר אני נתקלת בה. יחסים בין נשים לגברים (נו, על מה עוד אני יכולה לכתוב..), לדעתי, איבדו את הגבולות הישנים והטובים של פעם. יש לי כל מיני ידידים שלהם יש חברות, והם מדי פעם יוצאים איתי לבד, רק שנינו, לשבת בבר ולשתות. נכון, זה נשמע כל כך תמים, ומה אני בעצם מתחסדת?.. אבל זה לא. אני לא בחורה מכוערת או לסבית ותמיד יש מתח מיני באוויר. אני מתקשה להבין למה הרצועה כל כך רופפת, כבר אי אפשר להציב גבולות, לבקש ממנו שיתראה עם כמה אנשים ולא עם ידידה אחת שלו לבד, לשמור אותו קצת יותר קרוב? ניתן לומר שאני קנאית, רכושנית, לא נותנת אמון וספייס, אבל אני רואה איך הסצנה הזאת נראית מהצד שלי, ולי היא מצטיירת בתור דוגמא לבחורות שלא יודעות להחזיק בגבר שלהן. שייצא עם חברים, או עם כמה חברות, לבד עם בחורה זה פשוט לא לעניין.

אני רוצה חוקים ברורים לחיים פשוטים. אני רוצה לחיות בקהילה קטנה (ממש כמו עדר מודרני), שמונה לא יותר מ-500 איש ולהכיר את כולם. ואם אפשר, אז גם לאהוב את כולם. אולי לחיות בקיבוץ.  

אתה תמיד מבין אותי, רוצה בטובתי, מעודד אותי, אופטימי לגביי, אתה אוהב אותי כל כך. ואני אותך. ולחשוב שלפני שנה כמעט התפתינו להרוס הכל ולהיכנע למשיכה. כשהארי פגש את סאלי הוא אמר לה שהם לא יוכלו להיות ידידים, כי תמיד יהיה את עניין הסקס (sex thing) ביניהם. והיא אמרה שזה חבל כי הוא האדם היחיד שהיא מכירה בניו יורק.

אתה לא האדם היחיד שאני מכירה, אבל אתה באמת היחיד שמכיר אותי. אני אסתדר גם בלעדיך, ודווקא בגלל זה אני מעריכה את הרצון שלי לא לאבד את הדבר המיוחד שיש בינינו. מעולם לא סיפרתי לך אבל אתה מזכיר לי מישהו שפעם היה לי איתו קשר מיוחד, קשר שאבד בגלל סקס. אני לא אתן לעניין הסקס להפריד בינינו. מבטיחה.