הריק הזה שנקרא חיים

ישבנו על שרפרפים גבוהים ואכלנו. בחוץ נשבו הרוחות ברחוב החשוך, הסתיו הגיע. שילמנו את החשבון, התעטפנו במעילים וצעיפים ויצאנו, פוסעים במעלה הרחוב. הרגשתי כאילו מישהו שוכן בתוך הבטן שלי, חי ובועט. הראש שלי התרוקן ממחשבות ושלא כהרגלי, שתקתי.

אז עוד לא ידעתי כמה אתה תצטרך אותי, ואתה עוד לא ידעת כמה אני אוהב. לא יכולתי לנחש שתהיה מאהב כל כך נפלא, מפנק. שתחבק אותי כששנינו מיוזעים, בחודש פברואר, אני אניח את ראשי על החזה שלך, אקשיב לנשימותייך ואשמע אותך קורא לי- נסיכה. אני אעביר את ידי בשערות ראשך ואתה תתפוס אותה ותצמיד אותה אלייך, כי לא תאהב כשאני נוגעת בשערך. נבשל יחד ארוחות, ואני אצחק איך אתה מעביר פטריות חתוכות בידיך מקרש החיתוך לקערה, במקום לקרבם זה לזו.. אני אגרור אותך איתי לקולנוע, ואתה אותי להופעות מוזיקה שאיש לא שמע עליהן. תנסה לשווא ללמד אותי לנגן, ותכעס עליי, איזו תלמידה נוראית אני, ושלא צוחקים כשמנגנים. תתבונן בי מביטה על העולם ורוגזת, תאמר שאני אנרכיסטית ומסוכנת לממשל. אני אמסטל אותך ואספר לך שאני בעצם סוכנת מוסד. למחרת תרטון שממילא לא האמנת לי. אני אספר לך דברים כואבים מהעבר, ואתה תגיד לי שזה בסדר. אני אראה כמה כואב לך ההווה ואנסה לרפא אותך. וכשתגמר לך הסוללה בפלאפון, ותאחר בארבע שעות למקום שקבענו, אני אדאג כל כך, וכשתופיע אני אבכה מהקלה... אבל אז עוד לא ידעתי את כל זה.

המשכנו ללכת ואתה ניסית לדובב אותי. התרגזתי פתאום, מה אתה נכנס לי לחיים, ללב. עצרת את שנינו באמצע הרחוב השומם. היה כל כך קר, אבל הבטן שלי חיממה אותי. ניסית לשאול אותי מה קורה איתי, ואני ניסיתי להסביר אבל רק גמגמתי בליל של מילים ואותיות. תפסת את כתפיי ואמרת לי: "זה בסדר, UC, גם אני מרגיש אותו הדבר". הבטן שלי השתוללה עוד יותר. לא ירד גשם, לא התנשקנו באותו הרגע, לא הייתה שם שום סצנה קולנועית שהייתה מצטלמת נפלא. סתם הייתי שמחה.

 ואני כ"כ רציתי להיות אוריילי

(בעצם, גם סיריל הוא אוריילי. אז איך קראו לאוריילי המגניב?..)

עריכה מאוחרת: רייאן אוריילי!! ותודה לאראמיס..

למה יצאתי דווקא המפגר?..  

בכל אופן, פרוייקט Muchachos נדחה מעט כי הבחור הבא שאני רוצה לכתוב עליו היה באמת חשוב ויקר ללבי ואני לא יודעת איך אפשר יהיה לתמצת אותו לפוסט אחד (עולים לי בראש עוד כל כך הרבה פוסטים אפשריים נוספים על איתמר)..

מצד אחד השביתה הזאת שמה מקל בגלגל חיי והזמן כאילו עומד מלכת, ומצד שני קורה אצלי כל כך הרבה בראש. רק הגילוי האחרון שהגעתי אליו- מה אני באמת רוצה לעשות עם חיי כרגע, מרגש אותי כל כך. כאילו משהו מתחיל לזרום אצלי מבפנים, אני כבר לא מובלת על ידי השתלשלות העניינים. אני בוחרת, יוזמת, פועלת. מקווה שבסופו של דבר גם מתקבלת ולומדת..

בניגוד להרבה בנות שיצא לי להכיר, אני דווקא מאוד אוהבת שנוגעים לי בבטן. ולמה אני מספרת את זה? כי הגעתי למסקנה שיש לי מופרעות קטנה בנושא. אני תמיד משתדלת להשאר בחורה קטנה, אבל לא ממש רזה. אני יכולה להיות רזה, זה לא קשה לי מבחינה פיזית, אבל פסיכולוגית אני לא מסוגלת לסבול את עצמי בלי בטן קטנה.

לאחרונה השמנתי קצת, בעיקר בגלל מצב הרוח, ועכשיו כשאני מרגישה טוב יותר המשקל ממש מתנדף ממני (אני גם עושה ספורט ומשגיחה על מה שאני אוכלת. שלא תחשבו שזה איזה מעשה קסם). כך קרה שהורדתי את כל מה שחשבתי שרציתי, פרט לסוף, לבטן הקטנה. אני אוהבת את הבטן הקטנה, הלא-ממש-מתוחה-ודקיקה, שלי. עכשיו אני רק רוצה מישהו שיחבק אותה.