הריק הזה שנקרא חיים

"בוא אליי"

"אני מפחד.."

"שתישאר עם הזין ביד?"

"לא. אני מפחד שתפגעי"

"אני לא אפגע. אני אהבת הילדות שלך?"

"את אהבת הילדות שלי"

באותו הלילה היה לי קשה להירדם. כל כך מסורבל לישון מחובקת, יד חמה וכבדה כרוכה סביב מותני, נשימותיו בעורפי, פעימות ליבו הולמות בגבי. ובבוקר, נשיקה קטנה בכתף העירה אותי בעדינות.

למחרת הסתובבתי כל היום מהורהרת. לא!! אסור. אני יודעת איך זה ייגמר. למה לי לחשוב על זה אפילו? אבל זה מוכר וקרוב ופשוט.. כן, פשוט רע.

בלילה לאחר מכן המיטה הייתה קרה וגדולה, אבל החלום שלי היה מתוק. חלמתי שאני ילדת קיבוץ, כבת תשע, מסתובבת לי בקיץ עם מכנסיים קצרים וסנדלים (בחלום הבגדים שלי היו בדיוק כפי שמופיעים בתמונה שיש לי מהגיל הזה, רק בלי הקיבוץ הדמיוני ברקע). מישהי אספה את כולנו, כל הילדים, והתיישבנו על דשא צהבהב בשמש. אחד הילדים הביט בי ואני בו. הוא לא היה יפה, או בולט במיוחד בין כל הילדים, הוא לא חייך אליי, אבל המבט שלו הקרין חום. זאת הייתה אהבת ילדות ממבט ראשון.

בלילה שלאחר מכן חלמתי עליו. אנחנו עומדים בחדר קטן, צועקים, ואני בוכה, בקול. הוא אומר לי שאני תמיד בוכה, מאשים אותי בכל. אני הולכת ממנו, לוקחת תיק קטן שהיה על ספה בסלון ואומרת לו שאני הולכת ושידעתי שזה ייגמר ככה, זה תמיד נגמר ככה. אני יוצאת החוצה ופתאום ההורים שלו מחנים אוטו גדול במיוחד, ממנו יוצאים אחים שלו, שאני מכירה במציאות, ועוד הרבה קרובי משפחה נוספים שהמצאתי. הם כולם מנשקים אותי ומחבקים, אבל אני עם עיניים אדומות ופנים נפוחות מבכי ואני רק רוצה שיניחו לי.

אין סיכוי שאני אתאהב בו מחדש. אבל אולי רק עוד נשיקה אחת בכתף?..

ביקרתי בחנות לחומרי יצירה. בקופה, ישב המוכר ונאבק עם איזו קופסת עץ שהתפרקה.

"זה מה שקורה כשנותנים לאיזה ילד סיני להדביק את החלקים..", הוא סינן בארסיות.

לא התחשק לי ממש לפתח דיון בנושא, רציתי שהוא יערוך לי את החשבון ואני אוכל ללכת כבר. חייכתי בנימוס, בתקווה שיבין את הרמז ויניח את הקופסא בצד לרגע.

"מצד שני", הוא המשיך, "עדיף ילד סיני מילד ערבי". עכשיו הוא חייך אליי.

יצאתי מחנות בגדים (כן, אני יודעת, אני קונה הרבה). ביציאה היו גלאי-תוויות כאלו (אני לא באמת יודעת איך קוראים להם.. כאלה שמצפצפים כשגונבים..) ושומר שבדק קבלות. כאשר שתי ערביות בלבוש מסורתי יצאו, עלתה בראשי התמונה מ"הסיפור שאינו נגמר", כאשר אוריון צריך לעבור את הספינקס. את הגלאי הן עברו בשלום, אך כשהגיעו לשומר והציגו בפניו קבלה הוא דרש שיפתחו בפניו את התיקים. כשהגעתי אני ליציאה, הוא דרש גם ממני לפתוח תיק. ממש התעצבנתי, לא התחשק לי שהוא יפשפש עם הידיים המלוכלכות שלו בין החפצים האישיים שלי. התרעמתי מעט אבל פתחתי את התיק. כשהערביות עזבו, הוא אמר לי בקול שמנסה להיות חביב ונעים: "לא יכולתי לדרוש מהן וממך לא..". מוזר, לא ידעתי שיש מתאם חיובי בין דת וקלפטומניה..

היה שבוע עמוס ודי הזנחתי את הבלוג, אבל לא רק אותו- הצטברו לי ערימות של ניירות ובקבוקי פלסטיק וזכוכית המחכים למחזור, סל כביסה שכבר לא נסגר מחמת העומס, מקרר שצבעו לבן בוהק (מבפנים!) זועק לאוכל, וקלסרים דמיוניים המחכים לצילומים משיעורים שהתקיימו מוקדם בבוקר, שכמובן שלא הצלחתי להתעורר אליהם. אז לכל מי שרוצה להישאר מעודכן, מאירועי השבוע האחרון:

היום בו מותר לכל החנויות לזרות לך מלח על הפצעים ועוד לעשות קצת "פוו" אחרי זה, כדי שיצרוב ממש

למי שלא זיהה- הולנטיין. מצד אחד, אני קצת שמחה שאני לא חלק מתעשיית השמאלץ הזאת. עוד דרך להוציא כסף מאנשים על כל מיני פיצ'יפקע'ס שעולים עכשיו פי חמש רק בגלל שהם בצורה של לב. מכל הצדדים האחרים- זה יום שצריך להישאר במיטה, להתכסות טוב-טוב (כי כשישנים לבד במיטה פחות חם) ולהתפלל שיסתיים כבר.

אבל הפעם, אני ואדר החלטנו להיות יצירתיות ונועזות- יצאנו כזוג. היא אספה אותי, אני פתחתי לה את הדלת, השקנו כוסות לכבוד המאורע (בירה, כן? לא צריך להגזים עם הרומנטיקה..) ואפילו הזמנו יחד קינוח. בשלב כלשהו של הערב היא התוודתה לפניי שהיא מתחילה לחשוב כאילו 'זה' כבר לא יקרה לעולם, היא תישאר רווקה לנצח. אני אמרתי לה שרע לי עם זה שאין לי אהבה בחיי. הפעם האחרונה שהתאהבתי הייתה לפני שלוש שנים, מאז אני מרגישה שהלב מתאבן, אני מתרגלת ללבד שלי. אני כבר לא יכולה לדמיין איך זה בשניים.

בסוף הערב קבענו- שנה הבאה דאבל-דייט.

'סלייד'- זה רק נשמע מגניב

"קדימה, להגביר את הקצב, כפות רגליים מקבילות לרצפה, ברכיים לא עוברות את ברז העומס, ידיים מקבילות לגוף, לא לקבור את הראש בין הכתפיים, קדימה, יותר מהר, אש בעיניים!!! ותחייכו קצת! אתם פה בשביל ליהנות!".

'אני ממש לא פה בשביל ליהנות. אני פה בשביל להמשיך לאכול דברים טעימים ולהישאר כמו שאני..'. קיימים שני סוגים של אנשים בעולם (יש לי מספר לא מבוטל של תיאוריות שמתחילות במשפט הזה); הזן הראשון הם האנשים שעושים ספורט ולאחר מכן אוכלים סלט, כדי לשמור על הדיאטה והבריאות שהם הפיקו באותו היום. הסוג השני, שכולל אנשים כמוני, טוען שאחרי ספורט הרווחת את הזכות לארוחת שחיתות. מתי אני יכולה לאכול עוגת שוקולד ישירות מהתבנית? ביום שלא זזתי מהספה??

"עכשיו נסובב עוד קצת את ברז העומס ונעבור לסלייד, טוסיק אחורה מעל לכיסא, להמשיך לפדל עם הבסים של המוזיקה", אני מרמה ונשארת במצב של עמידה רגילה, "לא להישען על הידיים, אנחנו רוצים לעבוד על הטוסיק, זה מה שהסלייד עושה- טוסיק קטן וחמוד.."

'טוסיק חמוד? אני רוצה!' אני עוברת לסלייד ומרגישה את הטוסיק בוער. אני מביטה הצידה ורואה את אדר נמרחת עם שתי הידיים על הכידון, המדריך נותן בה מבט נוזף.

"יופי של אימון! אני ממליץ לעשות לפחות שלושה אימוני ספינינג בשבוע ('כן, בטח..') ואם יש למישהו שאלה על בריאות ותזונה אתם מוזמנים לפנות אליי".

'כן, לי יש שאלה על תזונה- מה ששרפתי היום.. זה כמו המבורגר? חצי ליטר בירה? שני וופלים?..'

זקפה נשית

חברה שלי סידרה לי ראיון עבודה. מעולה. היא רק שכחה לספר לי עד כמה חתיך המנהל. אני אנסח את זה ככה- נועם מהישרדות סביר לידו, וכמובן רהוט ממנו (לנועם הזה יש ממש דיבור נגוע). אני נכנסת לחדר ומולי שני גברים- החתיך ועוד אחד, שהוא הביג-בוס.

"שלום Una Chica..". וואו.. החתיך הזה אשכרה מדבר אליי.. אם התפקיד כולל להיות כפופה לו יש לי סיכוי להיות עובדת מצטיינת.. למה הבחור השני הזה היה חייב להיתקע כאן עכשיו?? אוי, רגע, הוא מדבר אליי ואני לא מקשיבה, אולי זה חשוב? לא יודעת, אבל הוא כל כך יפה ויש לו חיוך מקסים.. אויש, זה נשמע כאילו הוא הפסיק לדבר! וכאילו היה סימן שאלה בסוף המשפט האחרון שלו!..  

כל הראיון הסמקתי ופלירטטתי בטירוף. החתיך חייך אליי והצחיק אותי. ביג-בוס לעומת זאת, ישב קצת זעוף בצד (מה הוא מתפלא, הוא לא שם לב שהוא ממש נדחף לי באמצע הדייט שלי?!). כנראה שאני כבר לא אהיה כפופה למנהל החתיך.

קנאת הפין פועלת בתת-מודע

נכנסתי בטעות לשירותי הגברים באוניברסיטה. כשראיתי את המשתנות הבנתי את הטעות, עשיתי סיבוב פרסה וברגע שיצאתי ראש המחלקה ניגש לשירותים ואמר לי שלום (אין לי מושג איך הגעתי למצב הזה שכולם מכירים אותי. אני בכלל לא מגיעה להרבה שיעורים..). מלמלתי משהו עם המילה "טעות" והסתלקתי משם.