כינוי:
RSS: לקטעים
לתגובות
<<
מרץ 2008
>>
|
---|
א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
---|
| | | | | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 3/2008
פוסט פורים
כשמתנדבים לפעילות קהילתית (טוב, זה לא ממש התנדבות אם אני מקבלת מלגה..) מגלים שפורים יכול להזכיר קצת את פסח, אבל לפני היציאה מעבדות. הייתה לי כל כך הרבה עבודה, שחלקה הייתה פיזית קשה ומעייפת, בשמש הקופחת. החלטתי להגביל את עצמי למסיבה אחת, אבל ליהנות ממנה כמו שצריך. יותר ממסיבה אחת ואני אקרוס. אז הצטיידתי באדר, חברה רווקה, בחרנו את המסיבה המוצלחת ביותר, התחפשנו ועלינו על מונית לעבר תהומות שיטיון-האלכוהול. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהתחפשתי למישהי "יפה". כשהייתי קטנה תמיד כל החברות שלי התחפשו למלכת הכוכבים, הפרפרים או הנסיכות, וכשהייתי גדולה יותר הן התחפשו לכל מיני דמויות נשיות ומיניות, ורק אני תמיד הייתי איזו חיה או מישהי מכוערת. נכנסנו למסיבה והרגשתי איך זה להיות מחופשת "יפה", הרגשתי טוב. היה מצחיק כל כך, רקדנו ושתינו, ושתינו ורקדנו, וכל הזמן פיזזנו בין הבר לרחבת הריקודים, ובשלב מסוים אני כבר הייתי כל כך הפוכה שסירבתי לכל משקה, אבל לאדר התגלתה פתאום קיבולת מרשימה במיוחד, והבר, שנהיה עכשיו אקטיבי והגיע לרחבה, לא הפסיק להעביר בקבוקים ודליים ואבטיחים, ואדר טעמה מכולם. הענקתי לה את אות מצטיינת הערב בשתייה ופרשנו לאזור שהיה בחוץ להתקרר מעט ולנשום אוויר. היו איתנו בחוץ עוד הרבה אנשים, רובם מוכרים, ושוחחנו איתם ופתאום אני מרגישה את עצמי נופלת לאחור, אבל לא מבינה מה קורה, לפחות לא מספיק מהר בשביל להגיב, ובסוף הנפילה הזו, שהרגישה כמו נצח, הראש שלי נחבט חזק ברצפה. אדר מיהרה לעזור לי לקום, "יחסית לאחת שמחופשת ל"יפה", את לא נופלת כל כך יפה"..
שמש בעיניים, הלשון נדבקת לחך מיובש, אני מרגישה עוד מנומנמת, רוצה לחזור לישון, אבל אז הכאב מכה בי. "בוקר טוב, "יפה"..", אדר כבר ערנית למדיי, אני עכשיו מבינה שאני במיטה שלה.
"אדר, כואב לי הראש ממש!!"
"אוי, מתוקה, את רוצה אקמול?"
"לא, זה לא כאב כזה.. כואב לי איפה שנפלתי!!"
אבל, לסיכום, פורים הזה היה בהחלט שווה ביותר- ריקודים נרקדו, התחלות נרשמו, טלפונים חולקו, אך שיחות לא היו (וטוב שכך, אני לא ממש זוכרת בחורים שדיברתי איתם ולמי נתתי טלפון..).
מוזר לי קצת שכתבתי פוסט כזה. לא מתאים לי. אולי הנפילה שינתה לי גם משהו באישיות (עדיין כואב לי ולא נראה לי שזה אי פעם יעבור. אני כנראה אצטרך ללמוד לחיות עם הכאב הזה).
קראתי בלוגרים שהתחפשו לבלוגים אחרים והיה לי קצת חבל שלא הייתי "כאן" בפורים להתחפש ולהיות מחופשת אליה. הזוי.
| |
הצפה
אני מסתובבת עם תחושת ריקנות כבר הרבה זמן. בגלל זה לא הייתי פה, אין לי מה לכתוב, אין לי מה לעשות, אין לי מי להיות. העצבות מצטברת בשכבות. מדי פעם אני מתנערת מהן וממשיכה לזרום, והן חוזרות ומצפות אותי. אני הולכת לאט, שלא כהרגלי, מהורהרת, תוהה לגבי לא-כלום. אישה ברחוב נותנת בי מבט מוזר. אני מביטה למטה ורואה את חולצתי מוכתמת מהגלידה שליקקתי. אני מנקה אותה במפית קטנטנה שקיבלתי בגלידריה ולובשת חולצה מעל. אני הולכת ברחוב סואן אבל שומעת רק את עצמי, אני מביטה על רגליי פוסעות ורואה מטושטש.. "משוגעת!! 'סתכלי לאן 'שתולכת!!", אני ממהרת לחצות את הכביש ושבה לבועת האוטיזם שלי.
אני חוזרת הביתה ומגלה שהביוב עלה על גדותיו. אני נכנסת לחדר האמבטיה המוצף, עוטפת את ידי בשקית ניילון (כי רק למבוגרים יש כפפות בבית), פותחת את מכסה הביוב ושולחת את ידי לעומק, כמעט עד לגובה המרפק. אני מרגישה אותן שם, צפופות וכבדות ממים, מנסה לאחוז בכמה שיותר. נאבקת ברפלקס ההקאה, אני מוציאה את ידי וממלאת את השקית שהנחתי לצידי. אני שולחת את ידי שוב, לא מאמינה שהצטברו כל כך הרבה, ומוציאה חופן שערות נוסף. וכך אני חוזרת פעמיים נוספות.
בלילה אני מתעוררת מחלומות רעים. אני ניגשת לשירותים, רוכנת לפני האסלה ומכופפת את הראש. אני מרגישה את ההתכווצויות בבטן, מנסה לשאוף רק עוד נשימה אחת, אבל אני כבר לא יכולה, אני מרגישה את זה עולה לגרוני, אני פוערת את פי והן נשפכות בזרם חזק לאסלה. שערות. שחורות, ארוכות, עבות וצפופות, אין לי אויר.. אני מתעוררת ופוקחת עיניים מהר, מתיישבת במיטה רק כדי להרגיש שאני יכולה, שאני לא כבולה להמשיך לחלום. זיעה צוננת מכסה את גופי, אני מרגישה את הסדין לח, את השיער דביק, אבל אני מחייכת. בטח שאני אחייך, היום עשיתי דבר חשוב ומועיל. היום פתחתי סתימה.
| |
עדכון קצרצר (או: איך לא שרדתי אך נשארתי בחיים)
הם יושבים מולי בפרצופים רציניים. הם ארבעה ואני רק אחת. אני מחשבת את סיכויי ומבינה שהקרב יהיה קשה. אני חייבת לתת את כולי, אבל הפחד משתק אותי.
החקירה מתחילה. שאלות נורות כחצים חדים, מתעופפות בחלל האוויר. אני מנסה לענות, להגן, להצדיק, אבל הם תמיד מקדימים אותי, מתקילים, מקשים. הם מחייכים חיוכי-מונה-ליזה, קטנים, חיוכים מרוצים מעצמם, אולי אפילו מרושעים מעט. אני מתחילה לאבד אחיזה, מגמגמת מעט, מרגישה עילגת, אני מפסידה.
אני מריצה בראשי שוב ושוב את מה שהיה. אני צופה במתרחש בציפיה ומתח, כאילו אינני יודעת מה יקרה בהמשך, מה יעלה בגורל הגיבורה. אני מקווה שזה ישתנה, 'אולי זה דווקא לא היה כל כך נורא?', מנסה לברר עם עצמי.. אבל זה כן היה.
| |
לדף הבא
דפים:
|