הריק הזה שנקרא חיים

פעם פסיכולוגית שלי אמרה לי שמי שרוצה- מוצא. ורציתי. בזמן האחרון משהו השתנה.

אני רואה זוגות הולכים חבוקים ברחוב, יושבים בבית קפה, מחזיקים ידיים בקולנוע, וכלום. כבר אין רשרוש בלב, שאומר "גם אני".

אני ואדר יושבות בפאב. "סליחה.. יש לכם אש?", אני פונה לשולחן מאחורינו.

"תגידי", אדר לוחשת לי, "את חושבת שהם בדייט?". האמת היא שלא שמתי לב שישבו שם בחור ובחורה.

באותו ערב שתינו כל כך הרבה, ובשלב מסוים עברנו לשבת בשולחן אחר, עם אנשים שעד כה לא הכרנו. בסוף הערב אדר הפנתה את תשומת לבי לכך ששוחחתי רק עם הבחורה שהכרנו, ולא עם אף אחד משלושת הבנים.. "וואללה, היא הייתה הכי מאגניבה".

הייתכן שאיבדתי את העניין בבנים?

"UC, את יכולה לסדר לי משהו בפלאפון, אני לא מצליחה.."

הטלפון שלה. הוא לא-נוקיה ולכן מעצבן ואכזר-למשתמש, ובנוסף יש לו צליל מתכתי וצפצפני שמסוגל להוציא מנזר טיבטי משלוותו.

אני עושה את השינויים, מנסה לשמור אותם, ומוחקת משהו. אני מסדרת מחדש ורוצה לשמור, ואז יוצאת מהחלק הזה של התפריט, ולא מתייאשת- ושוב, מסדרת הכל מחדש, וכמעט שומרת, ואז מכבה את הפלאפון, ועוד כמה ניסיונות כאלו, ובינתיים ברקע יש כל הזמן את הצפצופים המתכתיים האלו (זה נקרא קסילופון, אבל לדעתי זה בדיוק הרעש של ציפורני חתול ננעצות בפח ונגררות) ובשלב מסוים אני כבר פועלת על אוטומט ומנסה שוב ושוב..

"די! אני  ש ו נ א ת  את הפלאפון הזה!! הרעש שלו מחרפן אותי!! עוד פעם אחת שזה לא מצליח ואני מעיפה אותו.."

"שש.." היא לוקחת לי את הטלפון מהיד. "זה רק מכשיר. לא נורא. אני כבר אסתדר איתו.. מה קרה לך?"

לא, UC, אל תתחילי. תעצרי את זה לפני. את יכולה. את חזקה. אבל מאוחר מדי. העיניים שלי כבר מבריקות כל כך..

"למה את בוכה? בגלל הטלפון?.." היא נראית מופתעת. כאילו מעולם לא ראתה אותי כך.

"לא"

"אז למה?"

"לא יודעת" אני נרגעת קצת ומושכת באף. "אני שונאת את הטלפון שלך".

איך משהו קטן יכול להרוס את היום. ריב קטן. לראות את הבן אדם מחדש, באור שונה, אבל גם קצת מוכר. להתאכזב. להסתגר. לרצות ללכת רחוק. ולפעמים אי אפשר. עכשיו אני לא מסוגלת להפסיק לחשוב על זה, אני מרגישה שנעשה לי עוול, ומשוכנעת שאני הייתי בסדר. ובכל זאת, נדמה לי שהצד השני בכלל לא עסוק בזה עכשיו. אני אמורה ללמוד ולא מצליחה להתרכז.