הריק הזה שנקרא חיים

אני חייבת להודות, אבל בשקט, ששתיתי יותר מדי. ועכשיו הראש שלי מעורפל, ואולי יש לי כל מיני שגיאות דפוס למיניהן, או שאולי אני פשוט לא רהוטה, אבל זה לא משנה, כי יש לי כל מיני תובנות חדשות בראש, שמעסיקות אותי הרבה יותר;

אני אוהבת לשתות ולעשן כדי לברוח מאחריות.

אני עצובה כדי לא לקחת אחריות ולהודות שכל מה שקורה לי באחריותי.

אני בוחרת לחוות עצב כי רק ככה אני מרגישה חיה. ביום שלא אחוש עצובה ודיכאונית לא אדע כיצד להתמודד עם זה.

הספר "משאלה אחת ימינה", הוא ספר מצוין אבל ממש מדכא. היה לי כל כך קשה לקרוא אותו, אולי  כי הזדהיתי יותר מדי עם הגיבור.

ויש גם מסקנות שלא תלויות בו, בפסיכולוג שלי; אני לוחצת עליו וסוחטת אותו רגשית רק כי זה מצליח. ככה אני מקבלת אישור שהוא עדיין אוהב אותי, אם הוא מוכן להישאר ולסבול עוד מזה. ויותר גרוע- חוזר כל פעם מחדש בשביל לספוג עוד ממני. הוא כנראה אוהב להיות אומלל עוד יותר ממני, או שהוא אוהב אותי יותר מדי. אני לא אוהבת אותו, אני בטוחה בזה. אני חושבת. אז אולי שיפסיק לאהוב אותי ויתרחק? זה יעשה לשנינו רק טוב. כמה חבל שאני לא מסוגלת להגיד לו את זה פנים אל פנים, כי אני אוהבת את משחק הדמעות הזה שלנו. הוא גורם לי להרגיש שייכת, וחיה ובועטת. אבל כבר יותר מדי שנים שאנחנו חיים ככה, וזה לא משנה כמה קילומטרים יפרידו בינינו, אנחנו הכי קרובים שיש.

לפני כמה זמן הוא אכזב אותי.

"אני אפצה אותך", הוא הבטיח.

"אתה יודע כמה פעמים שמעתי את שלוש המילים האלו? יותר מדי בשביל להאמין להן".

"אני מצטער, יפיופה. אני באמת מתכוון לזה".

ואז, כשרציתי שתיסע אליי את כל הקילומטרים האלו שמפרידים בינינו, בהתחלה לא רצית.

"אבל אמרת שתפצה, לא? אולי אתה תהיה זה שיקיים בשבילי את כל ההבטחות שלא מומשו?", הבטחות שהבטיחו גם אחרים ואכזבו.

"אני אבדוק, האוטו שלי במוסך אז אולי אני אקח אוטו מחבר, או משהו". ואז הוא חזר אליי אחרי כמה דקות, "אני אבוא באוטובוס", והרגשתי אפילו טוב יותר. "את מרגישה מפוצה עכשיו?" כן, אני מרגישה הכי מפוצה.

והוא נסע את כל המרחק הזה, ואת כל השנים הללו אחורה, עד שהגיע אליי. רק בגלל שהייתה לי קפריזה שכזו, שיעזוב הכל ויבוא.  'אל תדאג, אתה עדיין אותו הגבר החזק שאתה תמיד נתפס בעיני העגל שלי, התמימות. גם אם פעם אחת ויתרת. ואפילו יותר אם תוותר שוב'.  

ושוב אני כותבת עליו פוסט שלם, למרות שהוא לא בכותרת. אולי אני מנסה להסתיר. מנסה להסתיר את החלום שחלמתי עליו, עלינו. היינו יחד ושכבנו. הסקס שלנו לרוב בינוני. אפילו בינוני מינוס. אבל בחלום הוא היה מתוק.

לפעמים, כשיש לי סקס ממש טוב, זה מרגיש כאילו אני צפה בתוך מן נוזל סמיך, כמו דבש כשהוא חמים ולא קשה. והנוזל מקיף אותנו ועוטף. איתו זה מעולם לא היה ככה. כשאני איתו, האוויר הקר פוגע בכתפיי, ובשכמות. כשאני איתו אני מצטננת.

זה רק לבינתיים, שאני חושבת עליו ככה. עד שיגיע הגבר האמיתי שלי, שחשבתי שאני לא מצפה לו, אבל אז שמעתי את השיר הזה ברדיו:

לפעמים אני אבודה אפילו יותר מדורותי בארץ עוץ..

דווקא אחרי כל האוכל הזה, וכל האלכוהול מאתמול, כשהראש שלי כבד מהלילה ומהבשר שעודני מעכלת, דווקא עכשיו יש לי זמן לכתוב. ואולי ההרגשה הפיזית, של נמנום וערפול, שעוטפת אותי עכשיו משפיעה על מצב הרוח, ועל ההשתקפות שלי בכתיבה, ואולי לא.

כל כך עמוס לי. עבודה, לימודים, התנדבות, חברים. אני עושה הכל, אבל משקיעה פחות. אני מרגישה שאני על טייס אוטומטי, אפילו כשאני כותבת עכשיו.

אירועי יום השואה והזיכרון השפיעו עליי כל כך, ופניתי אליך. אתה תמיד שם בשביל לאסוף אותי. אתה אולי לא מודע לזה, אבל אתה בעצם אוהב אותי. לא כמו שאתה אומר ומתכוון, אוהב כמו שאתה אוהב את ארקדי דוכין, אלא אוהב ממש. אני יודעת שכן.

וכשדיברנו בפעם האחרונה, על דברים לא עצובים בכלל, וסגרתי את הטלפון, התמלאתי עצב. פתאום הכל היה כל כך עגום. העולם, כולם, אני. אתה מעציב אותי.

ולמה אני כותבת לך כל כך הרבה? לא כתבתי כבר כמה זמן, ועכשיו פתאום אתה תופס לי את הפוסט שלי?! אולי אני אוהבת אותך גם? לא. לא יכול להיות. אתה לא טוב לי. או בכלל.

מהר, חמישה דברים שאני לא אוהבת אצלך: אתה לא מעריך אותי מספיק, אתה פזיז נורא, אתה שתלטן, אתה עצוב לי, אתה לא טוב במיטה. נו, ברור שאני לא אוהבת אותך בכלל.