הריק הזה שנקרא חיים

השיר הבא מוקדש לבני

אני מרגישה חלשה, פיזית. אני צריכה לקבל (סליחה עם הקוראים הזכרים, אבל מה לעשות- נכנסתם לבלוג של בחורה) ואני ממש עצבנית. ההורמונים משתוללים וביחד עם ההשתוללות הטבעית שלי כשאני רואה אותו.. אז גם הסופ"ש הוא די חטף ממני. אני עושה את זה בכוונה. מענישה אותו. מענישה גם על דברים שאני בקושי זוכרת. מוזר, אבל פעם לא חשבתי שהוא פגע בי כל כך, וכנראה שכן. כנראה שהדחקתי כל כך הרבה זמן את הכאב הזה, או שאולי התערבבו לי בדרך עוד כאבי חיים אחרים. בכל מקרה, הגוף שלי עכשיו קטן מדי בשביל להכיל את כל הזעם הזה. יש לי משאלה כמוסה שהוא יקום יום אחד ויצעק: "די, Chica! אני לא שק החבטות שלך!!". וילך. אבל הוא נשאר לספוג עוד, כאילו הוא יודע שזה מגיע לו, או שהוא חושב שאני אגיע לסיפוקי ואפסיק.

"אני באמת רוצה להשתחרר מזה", אמרתי לו.

"אז תשחררי".

אבל זה כל כך קשה. אני לא יודעת לסלוח. יש לי אגו גדול כל כך וציפיות לשלמות מאנשים. איך אפשר לעבור הלאה כשמישהו פגע בי ככה, אפילו בלי להתכוון, בכאלו עוצמות. אני נאחזת בכל הרע שהיה ולא מרפה. עצוב לי עכשיו, ולכאורה אין סיבה. אני מותשת מהסופ"ש הזה. אין לי כח אפילו להיות בדיכאון.

זה נהיה ספורט אולימפי- לשתות או לעשן ולכתוב פוסט תחת המון ביקורת עצמית. אז הפעם זה היה האלכוהול, שדי הזנחתי לאחרונה, או לפחות שתייה לשוכרה, שכבר המון זמן לא הזדמנה לי. ועכשיו אני כותבת.

שלשום ישבנו על הדשא, אני אדר ועוד אחת, אפשר לקרוא לה השלישית. שלישית סיפרה על הקשר החדש שלה, וכמה מהר הוא מתקדם (כבר ראיתי סרטים של לארס פון טרייר שהיו קצביים יותר), ובקיצור די שעממה אותי ואת אדר עם כל הרומנטיקה המתקתקה והילדותית שלה (קנאה? אולי..). נפתחנו קצת וסיפרתי להן עליו. רק אז נזכרתי שאדר לא יודעת כלום. הוא פשוט מעולם לא עלה כנושא.

"אני אוהבת אותו, אבל הוא לא עושה לי טוב.. הוא רצה ואני לא.. הוא שוב רצה ואני לא.. ושוב.. ועכשיו הוא כבר לא רוצה.. עבר הלאה.. ואולי בגלל זה אני דווקא כן.. התאהב במישהי אחרת.. התפכח.. ושוב איתי.. ולא יודעת.. ואולי בכלל לא אוהבת.. בטח שאוהבת, אבל לא מאוהבת.. אבל.. ואם רק.. למרות..."

כל השנים תומצתו למונולוג של חצי שעה. כל כך הרבה דרמות, דמעות, סנסציות, תורגמו למילים.

"UC", אמרה שלישית, "את עוד צעירה מדי בשביל להתפשר".

כן. זאת בטוח פשרה. או שאולי החמצת חיי.

"אבל אין. באמת שחיפשתי ואין כאלו. כולם כל כך.. או שהם לא מספיק טובים או שאני לא טובה להם. אין עוד מישהו בעולם בשבילי.."

"זה עצוב", אמרה השלישית, מבעד לעיניה המאוהבות. היא באופוריה, זורחת, ואני מולה מנסה לנתח רגשות ויחסים, להמירם לרשימות מכולת ולבדוק מה הכי משתלם לי.

הסתכלתי על אדר. היא שתקה. יכולתי לראות כמה שהיא מבינה, ומזדהה. נכון, אנחנו צעירות, החיים לפנינו והעולם מלא ברווקים. אבל הם פשוט.. בלאי. ילדים קטנים ופחדנים. למצוא אחד כמוהו, שלא מפחד ממני, הוא די נדיר. הוא באמת מקסים, אפילו די פמיניסט, אבל גם גבר אמיתי, הוא ממש מציאה, הוא איש טוב, ומרתק, וכל כך כייפי, ובכל זאת, הוא די.. פשרה.

את עוד צעירה מדי בשביל להתפשר. המשפט הזה המשיך להדהד בראשי כל היום. בינתיים אני עוצמת עיניים. לא רואה אף אחד. לא רוצה. אני כבר יודעת מה יש, או יותר נכון אין. מצד שני, לא פעם הואשמתי בבלוג שלי בשנאת גברים, או שאולי היה זה קול קטן בתוכי שהאשים. אבל איך אפשר שלא? הם פועלים בניגוד לטבע. הדור החדש הזה, שעושה רק מה שב@#^&I* שלו. שאומר לסקרלט שבכנות, יקירתי, לא אכפת לו (טוב, אולי זה עוד מדור אחר. אבל אלו ניצני התקופה!!). אין לי כח לדור המטומטם הזה. אין לי כח להיות שייכת למין הנשי.

טוב, אולי זה לא קשור רק לנושאים שבינו לבינה. האדמה מתחת לקוראיי הקבועים עלולה לרעוד, אבל.. זה לא רק מה שמעסיק אותי. היא אני. ממקום אחר. מזכירה לי על מה עליי להיות אסירת תודה. בבית עני, שוביניסטי וקר, היא פרח גווע. אני משקה מדי פעם, וכשאני חוזרת היא על הסף מחדש. איך מצילים מישהי מטביעה בשיממון? איך אומרים למישהי שאם הייתה גדלה בבית הוריי היא הייתה נסיכה. חכמה, מוצלחת, פורחת. עכשיו היא סינדרלה, פוטנציאל לא ממומש. אבל הנסיך לא יבוא. במקומו יגיע ערס בסובארו סטיישן, והיא תהיה הסינדרלה שלו. היום נתקלתי בחבורה צוהלת של בנות, ילדות שמחות שפטפטו ביניהן ושמחו לשתף מבוגר (אני, כנראה) בשיחה.

"בנות כמה אתן?", שאלתי. והן היו בגילה.

"איפה אתן לומדות?", המשכתי לתחקר, והן סיפרו על בית ספר אמיד במיוחד בעיר. איך אפשר לגור מרחק קילומטרים בודדים ממישהי, ולחיות בעולם אחר. היה בהן משהו שאין בה, אושר. יש אנשים שאומרים שעם הכסף באות הדאגות. כנראה שהם לא אנשים עניים.

אוף, זה נהיה פוסט קודר למדי. אולי עדיף שאני אעשה פיפי ואלך לישון.

לילה טוב! (לעצמי, אין כאן עוד אף אחד..)

אני יכולה לכתוב שהייתי עמוסה ולחוצה. וזה גם יהיה נכון. אבל לא זאת הסיבה שלא כתבתי. גם היום הארוך בשנה נראה לי כל כך קצר. הזמן נוזל לי בין האצבעות. עוד חברה מתחתנת. איך זה קשור? פשוט ככה.

אני מתעוררת ולוחצת על 'נודניק'. בערך שבע פעמים. כבר אין טעם ללכת לשיעור. וגם לא לזה שאחריו. אני מתארגנת לי באיטיות לעבודה. כשאני יוצאת מהעבודה בערב אני רואה את האוטובוס מתקרב לתחנה. אני עוד רחוקה אבל לא מוותרת, רצה מהר, עולה ברגע האחרון, אופס.. אני באוטובוס הלא נכון. לא נורא, יש לו תחנה לא רחוקה. אני לוחצת על ה'עצור' קצת לפני התחנה, אבל הוא ממשיך.

"נהג, יש שם תחנה".

"לא צלצלת בזמן".

מה זאת אומרת 'לא צלצלתי בזמן'?!?!?! מי קובע מתי הזמן האידיאלי 'לצלצל'? הוא יכל לעצור אם רק רצה. למה אנשים צריכים 'לצלצל' לאוטובוס? הוא לא מכיר את התחנות?? למה אני אמורה להכיר את כל התחנות מראש כדי לנסוע בתחבורה ציבורית? ובטח ש'צלצלתי' בזמן!!!

אני יורדת בתחנה הבאה והולכת הבייתה, כרבע שעה יותר מהרגיל. אני מתיישבת מול המסך ומגלגלת לי אחד. מנשנשת. מחליפה תחנות. 'משחק המושבעים' נראה מסובך עכשיו מתמיד. אדם סנדלר מעולם לא היה כל כך מטופש. אני יורדת לפאב הבית שלי ונפגשת עם כמה חברה' מהלימודים. בחור שיצאתי איתו עד שהחליט לצאת מניאק אומר לי שלום. אחר כך אנחנו משתדלים להתעלם זו מזה.

אני חוזרת לחדרי ומתיישבת מול המחשב, מוחקת מיילים, מתעדכנת אם יש מטלות להגשה שפספסתי באיזה קורס. גם היום אני לא כותבת פוסט. אני קוראת קצת ונרדמת באמצע הפרק, הספר נשמט לצדי.

בלילה, אני חולמת שאני עושה הכל. הולכת לאוניברסיטה, נוסעת באוטובוסים ו'מצלצלת' בזמן, מבשלת לעצמי אוכל טעים, מתקשרת לסבא וסבתא, מחליטה מה אני עושה שנה הבאה, מסדרת את החדר, מחליפה ארון חורף בקיץ (ומפרידה ביניהם מחדש אחרי שהתערבבו..), הולכת לספינינג, לומדת, כותבת.. אני מתעוררת כל כך עייפה ומתחילה עוד יום מחדש.

התגעגעתי,

UC