הריק הזה שנקרא חיים

שתיתי לא מעט ועכשיו אני קצת מפחדת לכתוב. לא רוצה לאבד שליטה..

התפטרתי מהעבודה הנוראית שלי. אני לא חוששת מעוני כבד, או חיטוט בפחי האשפה, אבל החוסר בעבודה מטריד אותי מעט מבחינה כלכלית. ולמה רק מעט? כי מטריד הרבה יותר חוסר התעסוקה. אני לא רוצה להתפזר שוב, לא רוצה זמן למחשבות כבדות ומדכאות. אני רוצה להרגיש שאני מתקדמת, ולא עומדת במקום חלילה. אני לא רוצה לקחת את העבודה הראשונה שאמצא, אלא להשקיע ולמצוא משהו שמעניין אותי לעבוד בו. מקום להתחיל לצמוח ממנו. אני מרגישה שאם אני אעסוק במשהו שטוב לי בו, כל שאר חתיכות הפאזל בחיי יסתדרו מעצמן.

יש בי ציפייה למשהו טוב. אבל כל כך מפחיד אותי שהוא לא יגיע. יתכן כי הזמן עצר מלכת בשבילי?

נתקלתי בשותף שלי אחרי כמעט חודש שלא התראינו. וחבל. הוא פשוט איש כל כך מעצבן. כל החברות שלי מתבאסות כשהן אצלי והוא מקרקר סביבנו. הוא בכלל לא שם לב לזה כי הוא כל כך עסוק בעצמו והוא בטוח שכל הקידוחים שלו מרתקים. טוב שאני עוד מעט עוברת, המעבר יהיה שינוי מרענן.

אני עוד רגע נרדמת על המקלדת.. לילה טוב.