כל דבר קטן מקפיץ אותי. גורם לי לתעוקת לב, פאניקה, נדודי שינה. כשלא קורה כלום הכעס מומר לעצב. אני שוב מרגישה את זה מתחיל; הבכי בלילות (שלא ברור למה הוא מגיע), חוסר המיקוד, תשישות, תוגה. אני לא רוצה להשאב לשם שוב. כבר כל כך הרבה זמן שאני מרגישה ככה. אתמול חשבתי על זה שאלו אמורות להיות השנים היפות בחיי (ממש לא כקלישאה), ואם אני לא אשים לב הן יחמקו ממני ואני אמצא את עצמי רווקה ממורמרת בת 35, עם עבודה בינונית ועשרה קילוגרמים עודפים. עכשיו אני צריכה להחליט- לקחת כדורים נגד דכאון, או לא לקחת.
אתמול חלמתי עליך עוד חלום. הפעם כעסתי הרבה פחות והתגעגעתי אליך. בחלום שלי ההורים שלי קנו את הבית של ההורים שלך, ונתנו לי את החדר שלך. אתה לא היית בחלום, אבל אני הייתי בחדר שלך והרגשתי את הנוכחות שלך כאילו היית בו גם אתה. שכבתי במיטה שלך והרחתי את הריח המוכר של החדר שלך. בחוץ היה לילה ובשמיים ירח מלא, זהוב וזורח, בדיוק כמו בפעם האחרונה שהייתי אצלך.
מעניין אותי מה זה אומר שהחלפתי אותך בעצמי בחלום שלי. למה אני מתגעגעת אליך פתאום? אולי כי אני מרגישה בודדה..
תמיד כשאני חושבת על מישהו מהעבר, ובטח כאשר אני חולמת עליו, הוא מופיע בחיי זמן קצר לאחר מכן. יכול להיות שעד כה היה מדובר במקריות, אבל אני מאמינה שקיימת מן חוקיות כזאת, שכח עליון כלשהו מכין אותי למפגשים הכביכול-אקראיים האלו. אין שום סיבה שנתראה, אבל אולי זה יקרה. ואולי זאת סתם אמונה טפלה, ולא נתראה שוב לעולם.