שקט.

הכרתי מישהו. לפני שלושה שבועות בערך.

הוא מהבסיס שלי, מצוות אחר. בסיס נורא קטן, נורא קל להיתקל בו.

הסיפור התחיל נורא יפה. החלפות מבטים, משפטים חטופים פה ושם. עוד מבטים. ועוד קצתץ

נראה טוב מאוד, גם סיפורים טובים שמעתי עליו.

בעודי יושבת ומדברת בטלפון הוא עבר, נתן לי כיף. סתם ככה. ואז שאל לשמי.

הכל היה נראה יותר מדיי טוב.

הצוות שלי שמו לב, ודאגו להתריע עוד לפני שאני שמתי לב אפילו.

הם טיפחו בי יותר מדיי תקוות שווא מטומטמות. וציפיתי. כן, ציפיתי.

וזה התקדם, והפך לזה שכל ערב אנחנו יושבים ביחד, גם החלפנו מספרים, למרות שהוא לא עשה עם זה כלום.

ואז הגיע השבוע האחרון, שלא יצא לנו לדבר ולו קצת אפילו.

וחשבתי שזהו, עבר וחלף. אבל לא.

יום רביעי, בזמן שאני מנקה את הכיתה, לבדי, הוא נעצר בפתח ושאל אם מחר אני באה לארוחה. שאלה תמוהה לחלוטין. לא הבנתי מה היא אומרת, ואיכשהו הגענו למצב שהוא מזמין אותי אליו לארוחה.

נחמד.

נחמד מאוד אפילו.

ריחפתי.

יום שישי הגיע, הוא דיבר איתי בהודעות, מוזר לחלוטין. גבר בגילו, קצת טקט, אפשר להתקשר. לא משנה.

החלטנו שאני אסע אליו, גם כן מוזר. במיוחד לדייט ראשון.

נסעתי, גר קרוב. ניחא.

הגעתי אליו ממש לא החזות המרשימה שהוא לפחות מפגין בזמן הצבא.

בית ריק. מתחיל להחשיד.

הולכים לראות סרט.

בחדר של אבא שלו. מחשיד עוד יותר.

הרגשתי בנוח, והיה לי נורא כיף. ראו שגם הוא נהנה.

ואז הכל התחיל...

ידיים, ליטופים, שטויות קטנות.

לא מתאים בכלל לדייט ראשון. במיוחד לא אחרי שעה של דייט.

הגענו למצב שאנחנו צמודים נורא. נישקתי אותו.

"מה את עושה? אני לא מנשק בחורות ביום הראשון".

באמת?! אתה עושה הרבה יותר.

זו הייתה טעות מצידי. טעות גדולה. לא ידעתי.

הייתי בטוחה שכן יש משהו מעבר להצעה הזו, מעבר לכל ההצגה הזו.

דיברנו קצת אחרי כן, הסתבר שהוא לא מעוניין במערכת יחסים.

"אז מה אני עושה פה?"

"לא יודע, את חמודה נורא, ורציתי שתבואי לראות איתי סרט."

"אנחנו לא רואים סרט"

"אפשר להיות ידידים"

"ידידים לא עושים דברים כאלו"

לא מתאים לי.

אני מרגישה קצת מנוצלת.

קצת הרבה.

אני מרגישה שאני נתתי לו את ההרגשה הזו שהוא יכול לעשות מה שבא לו ואיך ומתי.

ואני עדיין כלכ ך רוצה אותו.

לא אותו בקטע מיני, ממש לא.

אותו בדבר גדול יותר.

הוא בנאדם מדהים. ואני עדייןחושבת ככה.

רק חבל שהוא מחפש דבר אחד.

ואני לא מוכנה לספק לו אותו.

ובאמת שקצת עצוב לי. כי פיתחתי ציפיות, גדולות ממה שהייתי צריכה.

ויצאתי טיפשה.

וזורמת.

מה שאני ממש לא ד"א.

לעזאזל עם בנים כאלו.

אני צריכה לראות אותו עכשיו כל יום, כל היום. מה אני אמורה לעשות?!

איך להתנהג?

אוף.