פוץ אהובי,
אתה יודע שדווקא אני מכירה את ההרגשה הזו. של להיות עם כולם ובעצם הכי לבד בעולם. להיות של כולם ושל אף אחד. אין לי מילות נחמה בשבילך.
אם יכולתי- הייתי שולחת לך עכשיו את הנוף מהחלון שלי. העלים מתחילים להשתנות, וכל הקלישאות על הסתיו בניו אינגלנד מתבררות כנכונות. אין לי מילים לתאר עד כמה יפה כאן עכשיו. כל יפה שאפשר לבכות מרוב יופי. אני אוהבת במיוחד את הדרך דרומה לבוסטון, וגם את הדרך צפונה לאזור האגמים. אני צריכה לנסוע על 20 מייל לשעה בשביל להתפעל מכל עץ, מכל עלה, מכל אגם.
הנוף המדהים הזה, בצירוף עם מזג האוויר שנע בין חמים ונעים, לאפור וסגרירי, עושה לי חשק לאליוט סמית', מה שאוטומטי עושה לי עצוב קצת יותר.
אבל יש משהו מאד מנחם בכל הנוף הזה כאן. משהו שגורם לך לתהות על הדברים החשובים באמת. משהו שגורם לך לחשוב על כמה אני בעצם קטנה בעולם (ובלי בדיחות על הגובה שלי בבקשה). כמה שאנחנו בעצם אורחים לרגע בתוך כל היופי הזה. לא החלטתי אם זה מנחם או מעציב או שניהם. זה בעיקר עושה לי חשק לשמוע בלופ את miss misery.
יש תקופות כאלה בהם אנחנו מרגישים חסרי משמעות. בהם החיים שלנו מצטמצים לכמה שיחות ריקות, חברים ריקים ואמריקן טופ מודל. ולפעמים אנחנו צריכים לעטות עלינו את כל המסכות האלו כדי שלא יראו את החור הגדול הזה שהתיישב לנו בין הלב והנשמה.
אני חושבת ששנינו נמצאים בשנה נוספת של חיפוש עצמי. ושוב, אנחנו אפילו לא באותה יבשת כדי לחפש את עצמנו ביחד. ואולי השנה הזו דווקא תעשה לנו טוב. אני אלמד לעשות סקי, ואיך לשרוד בקור של מינוס 30 מעלות, ואתה תלמד שתל אביב יכולה להיות המקום הכי קר ועצוב בעולם גם כשבחוץ יש 40 מעלות 100 אחוז לחות. אני אלמד שתחושת שליחות זה חשוב, אבל גם להחליט מה אני רוצה ללמוד באוניברסיטה. אתה תלמד שגם כשאני רחוקה מאד ולא תמיד זמינה- אני אוהבת אותך הכי בעולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
