I'll be your mirror
|
| 10/2007
 השקט שלא נשאר
מלונאל אוהבתי,
בדרכי עכשיו מהאימון חזרה הביתה היתה לי התגלות קטנה.
צעדתי לי בנחת כהרגלי ברחוב יהושוע בן נון (המחבר בין ארלוזרוב לנורדאו) וחשבתי לי מחשבות רגילות, כרגיל
ולפתע תפס את אוזני רעש חדש - שקט.
שקט מופתי. לפחות במונחים תל אביבים
בלי רעש מכוניות. בלי צעקות של שכנים. בלי מוסיקה או טלוויזיה. רק עלי שלכת ברוח, ורעש חוטי החשמל
שום מחשבה לא עברה בין שתי אוזני, שום שיר לא התנגן לי בראש
שקט.
שקט של כמה שניות שהופרע כמובן עלי ידי מכונית חולפת
אבל כמה שניות של רוגע
כמה שניות שנמשכו נצח של אושר
ואז אחרי שהמכונית חלפה, שמעתי חזרה את הטלוויזיה של השכנים
את ההומלס המשוגע שמדבר לעצמו
את החתולים שמחטטים בפחי הזבל
ואת המחשבות הטורדניות שמסתובבות לי בראש
והבנתי. פתאום הבנתי - שאני מתגעגע לשקט
שאני רוצה שקט
למה אני כל כך מתגעגע לטיול? זה בגלל הנופים או המדינות, האוכל, החברה, או חיי הנוודות? ממש לא. בכלל לא
הבנתי שאני מתגעגע להרגשה של הטיול
שהייתי שם הראש שלי כמעט לא עבד. לא ניתחתי כל צעד. ונתתי לי בפעם הראשונה אולי לאמץ קצת את המילה "לזרום"
ושאתה בחו"ל בטיול שכזה, הכל נראה אפשרי. ואפשר לעשות תוכניות גדולות. כי המוח לא מנתח הכל
ואפשר לחלום על להיות שף, וDJ, ומלחין גדול, וצלם, ומעצב גרפי, וכל זה בזמן שאני אעשה לעצמי חיים מבוססים, ועבודה מכובדת.
ומרגע שחזרתי לארץ, הראש שלי התחיל לעבוד.
והנה אני, מנתח כל דבר בחיים שלי
ואיך החיים שלי
וכל צעד שאני עושה
מנתח את כל בחור שאני יוצא איתו, והיחסים שלי איתו
מנתח את היחסים שלי עם חברים ומכרים
מנתח את היחסים שלי בעבודה
ומנתח כל עובדה ומחשבה ורעיון
ובסופו של דבר, אין לי שקט
אף פעם
אז אולי את תדעי איך מפסיקים את הרעש הזה
שלחי לי קצת שקט בקופסא
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
