מיי לאב,
נסעתי לוורמונט ביום שבת. בחוץ- מינוס 5 מעלות, אבל כולם עדין מתייחסים למזג האוויר כאילו אנחנו בסתיו. אני לבושה במיליון שכבות, ועדין מנסה לחשוב על פטנט גאוני כלשהו לחימום האף בחורף (לשאלתך- עדין לא הגעתי לרעיון שיראה נורמלי). מהבית שלי לוורמונט יש נסיעה של שעתיים וקצת. אחרי שסיימתי לרטון ולהתלונן על מזג האוויר הנורא, סיימתי לגרד את שכבת הקרח משמשות הרכב שלי (משימה מעיקה ביותר!!), יצאתי לדרך.
ובחוץ- מדהים. כל הדרך מהבית לוורמונט נסעתי בתוך עננים. היה כל כך ערפילי ומדהים. כל וורמונט נראתה לי כמו גלויה. הערפל נושק לאגמים ונהרות שיש בצידי הדרך. מידי פעם רואים חוות סוסים, או כבשים, או פרות. וחוץ מזה- אין שם כלום (לא כולל המפעל של בן&ג'רי).
כשעצרתי למלא דלק, לא יכולתי שלא לבכות. היופי הזה, חדר לכל חלק בעצמות שלי. עמדתי באמצע שום מקום, קופאת מקור, מקללת את מי שהמציא את מחממי האוזניים אבל היה עצלן מידי כדי לחשוב על מחמם אף נורמלי, ובכיתי. הדמעות זלגו וזלגו, אבל זה היה בכי טוב. בכיתי על האנשים שהשארתי מאחור, על הנופים, האוכל, המוסיקה, תאטרון תמונע וגבע אלון. בכיתי על פאטט שנסגר (איפה נאכל כשאני אחזור??), בכיתי כי לך תסביר לניו אינגלנדים שיש דברים יותר חשובים בחיים מהרד סוקס, למרות שהם לקחו אליפות. בכיתי כי יש לי עוד לפחות 10 חודשים עד שאני חוזרת ללחות התל אביבית, ל"מרדף", ואליך.
בתוך כל השקט הזה, הבנתי. הבנתי שמדהים כאן, שאני מתה על העבודה שלי, שאני מרגישה משמעותית לראשונה בחיי, אבל שזה לא הבית. ואתה צודק, לפעמים אנחנו צריכים את השקט הזה כדי לחלום על העתיד, ולהיות גם מוסיקאים וגם פסיכולוגים וגם מקעקעים וגם מלצרים באותו הזמן. ולפעמים צריך את השקט הזה כדי "לזרום". ונכון, הרעש באמת מנוון את המוח, וכבר אי אפשר לדעת איזה יום היום או אחרי מה אנחנו רודפים. אבל לפעמים, מרוב שקט- נמאס לי לשמוע את המחשבות שלי.
הנה קצת שקט. תשלח לי קצת לחות תל אביבית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
