לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

I'll be your mirror



כינוי:  Honey Pie

בת: 37





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


11/2007

נמסה אל החיים שממול


יקירי,

 

נגמר לי ירח הדבש. אחרי שלושה חודשים של ירח דבש עם התפקיד החדש- נגמר לי. נגמר לי מהקור המקפיא שמכה בי באלימות כל פעם שאני פותחת את הדלת. נמאס לי שכל פעם, גם אם אני חושבת שהפעם התלבשתי טוב טוב ואין שום איבר חשוף בגוף שלי שיכול להפוך לגוש של קרח- הקור הזה מוצא מקומות חדשים. היום, כשיצאתי לחגוג את הדלקת עץ האשוח בעיר הסמוכה (כי בעיר שלי לא באמת קורה כלום, למרות שהיא נחשבת לעיר הכי גדולה צפונית לבוסטון)- הקור החמקן הזה הקפיא לי את הבפנים של העפעפים. הדבר היחיד הטוב יצא מזה שהבפנים של העפעפים שלי קפאו- הוא שהדמעות שאיימו להתפרץ, נאלצו לעבור למאחורי העיניים כי שם עדין קיץ ונעים.

טייליתי לי בין כל האנשים ב"רחוב הראשי" (לא באמת דומה לשום רחוב ראשי שאתה אולי מכיר). כל החנויות מקושטות כבר לחג שאני לא חלק ממנו בשום צורה, העצים מכוסים בנורות מנצנצות, דוכנים מעוצבים בסגנון שנות ה50 מוכרים עוד "מעדן" אמריקאי- בצק מטוגן, חבורת גברים לבושה כמו חיילים ממלחמת האזרחים מנגנת שירים לכבוד החג הזה שאני לא חלק ממנו, ובסה"כ- באמת הכל מאד פסטורלי ונחמד. והדמעות שלי מידי פעם מנסות להציץ קדימה לראות אם כבר אפשר לצאת החוצה ולהפגין קצת נוכחות- אבל קר מידי.

 

נגמר לי ירח הדבש כי התחילו הקשיים, והפוליטיקה הפנימית כאן משגעת אותי. הקהילה כאן מתנהגת בדיוק כמו הבדיחה הקלאסית על היהודי היחיד בעיירה עם שני בתי הכנסת. אלו לא מוכנים לחגוג את חנוכה עם אלו בגלל איזה ריב מטופש מלפני 100 שנה (אני לא מגזימה במספרים לשם שינוי), ולמה שאלו יסעו 20 דקות לאולם הזה כשאפשר לחגוג את חנוכה ממש כאן בבית כנסת הזה שיותר קרוב לאיש הזה שתרם קצת יותר כסף מהאיש האחר שהוא בכלל פושע ואישתו מכוערת.

ונדמה לי שכולם שוכחים שלפני שנדבר גבוהה גבוהה על איך אפשר לעזור ולהתחבר לישראל, ולגרום לנוער להיות יותר מחובר לקהילה, ואיך אפשר לצמצם את האנטישמיות הגואה במדינה הקטנה הזו שנשלחתי אליה- לפני כל אלו- צריך לגרום להם להרגיש כמו קהילה. קהילה אחת שבין עץ אשוח אחד לפסל ענק של סנטה שהציבו בכיכר העיר- גם מנסה לחגוג חג אחד שקוראים לו חנוכה, שהוא בסה"כ באמת חג די נחמד אבל לא מצטלם כל כך טוב.

 

שבוע שעבר כשחזרתי מארקנסו- כל הטיסה הייתה בערפל מוחלט. מעל שיקגו בכלל לא היה אפשר לראות כלום. בדקה שלפני שנחתנו כאן, פתאום המטוס יצא מתוך העננים וראיתי את המדינה הקטנה הזו שנשלחתי אליה מכוסה שלג. דמעה אמיצה אחת יצאה מהמאחורה של העיניים (בכל זאת- במטוס לא כל כך קר)- והרגשתי לראשונה מאז שאני כאן (כבר שלושה חודשים!) שאני בבית.

 

בכל פעם שאני מדברת עם מישהו מהבית, אני רוצה לארוז הכל, להגיד להקהילה שלי שיסתדרו לבד ואם הם רוצים ללמוד קצת על ישראל- שיבדקו בגוגל, ולחזור לארץ. אני מתגעגעת לחיים הקודמים שלי, עם המלצרות הסתמית, עם הישיבות הסתמיות בברים תל אביבים סתמיים, השיחות הסתמיות על אולי כן או אולי לא לחזור לאותו אקס מיתולוגי. אני מדברת עם רפי שמספר לי שהוא הולך עכשיו לערב ביטלס (איך מישהו מארגן את זה בלעדי??!), מדברת עם מיטל שעוד מקשקשת על הצבא, עם מתן על הלימודים והשביתה ומה יהיה, נטע מספרת על הדירה החדשה ואיזה יפה ירושלים בלילה... ואני יושבת לי עם תה בטעם ישן ומנסה לחשב כמה מעלות צלזיוס זה 22 פרנהייט.

 

כשאני אחזור- נלך את כל רוטשילד ביום הכי חם של אוגוסט.

 

נכתב על ידי Honey Pie , 25/11/2007 08:38  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , החיים מעבר לים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לHoney Pie אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Honey Pie ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2022 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)