"Haven't laughed this hard in a long time
I better stop now before I start crying..."
לפעמים אני חושבת שאני סובלת מסוג של מאזוכיזם. לא ברור לי למה אני עושה את זה לעצמי כל פעם מחדש. אולי זה השלג שלא מפסיק לרדת כאן כבר שבועות, או אולי זה אליוט סמית' שמתנגן לי בבית, באייפוד וברכב. אולי זה בגלל שאני מרגישה חור גדול שהולך ונפער לי בין הלב והנשמה. אולי זה סתם כי זו אני.
אני בוהה מהחלון, מסתכלת על השלג שיורד. איך לפעמים יש פתיתים גדולים שנופלים בכבדות. ואיך לפעמים יש פתיתים כל כך קטנים ודקים שהם בכלל נראים כמו רסיסי מים. ואיך כשיש סופה, ממש רואים את הזרמים השונים של הרוח. אני מסתכלת איך השלג מצטבר לו על הענפים הערומים של העץ הגדול מחוץ לחלון. איך השלג נערם על הרחוב ויודעת שיקח הרבה מאד זמן עד שיבואו לפנות לנו את הרחוב. והשלג הזה, כל כך יפה וכל כך עצוב באותו הזמן.
"Go off to sleep in the sunshine
I don't want to see the day when it's dying..."
ויש משהו בשלג הזה, או אולי זה בכל זאת אשמתו של אליוט סמית' שגורם לי להתגעגע. בהתחלה זה היה געגועים לארץ, ולמשפחה ובעיקר אליך. ואחר כך זה הפך לגעגועים כללים כאלו- לנחלת בנימין, ולמוספי סופ"ש, ולכליל החורש כשהוא פורח. ועכשיו, אולי זה בגלל השלג או אליוט סמית'- אני מתגעגעת לאהוב מישהו. זה כבר הפך להיות סתם מישהו כללי. כבר אין לו פרצוף, או קול או מגע. אני מתגעגעת לאהוב מישהו. והגעגועים האלו, ללהיות מאוהבת גורמים לי לפרץ מאזוכיזם שלא נראה כבר הרבה זמן. הגעגועים האלה גורמים לי לחזור ולקרוא את המכתב הנורא ההוא, שמי שחשבתי שהיה אהבת חיי כתב לי לפני שנה בדיוק. אותו מכתב שבגללו בפעם הראשונה הרגשתי איך זה כשעוקרים לך את הלב. אותו מכתב שבגללו כשחזרתי לארץ, הייתי צריכה לחפש דרכים חלופיות ללכת לעבודה כדי לא לעבור במקרה ליד הבית שלו.
"She's a sight to see
She's good to me
But I'm already somebody's baby..."
ואני קוראת את המכתב שוב ושוב, ומנסה להיזכר בפעם הראשונה שקראתי אותו. איך רק מהכותרת שלו כבר לא הצלחתי לשלוט בדמעות. איך פחדתי לחזור לארץ. איך הרגשתי נבגדת כשקראתי שהוא כבר לא אוהב. ואני מתגעגעת. ואולי אתה צודק, ואולי אני בכלל לא מתגעגעת אליו ספציפית אלא פשוט להרגשה הזו- של להיות של מישהו ובשביל מישהו.
ובהמשך ההתעללות העצמית הזו, אני חושבת על הבחור הזה ועל מה שהוא אמר לי באותו הלילה. שאולי בעולם אחר, אולי אם היינו נפגשים מוקדם יותר (או מאוחר יותר). והבחור הזה שולח לי כל יום מייל מאירופה, ומסיים כל מכתב בכמה שהוא מתגעגע, וכשהוא יגיע לארץ בקיץ אז איזה כייף יהיה. ואני קוראת וקוראת את המכתבים מהבחור הזה, ומהבחור ההוא וחושבת כמה אליוט סמית' תמיד מתאים לי לסאונדטארק של החיים.
"She's a pretty thing
And she knows everything
But I'm already somebody's baby..."
ואולי אם באמת היינו נפגשים בסיטואציה אחרת היינו מתאהבים? הוא באמת מוצא חן בעיני או שאני פשוט בודדה? הוא באמת מעניין אותי או שאני כל כך מחפשת מישהו להתאהב בו? המחשבות האלו מפחידות אותי. אני מפחדת להתעורר עוד כמה שנים, חיה עם מישהו שאני לא באמת אוהבת- פשוט כי הוא היה שם. פשוט כי אני חיפשתי מישהו לאהוב.
ואולי גם הבחור הזה, שכל הזמן החמיא לי שאני חכמה ומעניינת ויפה, אבל זה בעייתי כי הבחורה השניה עדין בערך כאן לא באמת חושב שאני כל הדברים האלה. אולי אני פשוט נורא "אקזוטית" בעיניו על רקע השלג הזה. אולי הוא גם מחפש מישהי להתאהב, אבל הוא בעצם שייך למישהי אחרת.
"And if I went with you
I'd disappoint you too
Well I'm already somebody's baby..."
גל של רחמים עצמיים מתחיל לעטוף אותי. נמאס לי להאשים את השלג ואת אליוט סמית'. נמאס לי לחפש משמעות במכתבים שהבחורים בחיי משאירים. המכתבים האלו הם כל השבילים שכבר עברתי בהם. ותמיד נורא נוח לחזור לטייל באותם השבילים, ולראות את הצלקות והפצעים ולהגיד: הנה, עברתי גם את זה.
אני חושבת שאני מוכנה למכתבים חדשים, מאנשים חדשים. אני מוכנה לסלול שבילים חדשים. גם אם זה כרוך בלחפור אותם בשלג במשך 45 דקות. אני מוכנה לקבל צלקות חדשות ופצעים חדשים מאשר להמשיך לחפור בישנים.
I'm ready to be somebody's baby
בבלוג זה
בכל הבלוגים
