לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

The Heart Never Lies



Avatarכינוי: 

בת: 29




הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מרץ 2019    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

פריקה


יצאתי ממערכת יחסים ארוכה יחסית. מערכת יחסים שהייתי רגילה לתת הסברים לכל דבר קטן. הרגשתי רכוש מהכוון של הצד השני.

אם לא אמרתי משהו במקום או לא בזמן הנכון, אז מסתבר שהסתרתי את זה. כשלא רציתי להגיד דברים כי חושבת שעדיף לא להגיד אותם כי שום דבר לא יועיל בזה מסתבר ששיקרתי.

איכשהו תמיד לא יצאתי בסדר מכל כיוון. תמיד אמר לי את צריכה לשנות את זה כי את פוגעת בי.

ניסיתי וניסיתי לשנות לשפר יחס. אני יודעת שאני לא מעניקה יחס מושלם. אני יודעת שציפיתי ממנו ליחס יותר טוב ממה שאני יביא לו איי פעם.

אותם ואותם ריבים חזרו וחזרו. הגענו למקומות מכוערים מאוד. 

 

 

פרידות חוזרות וחוזרות. חשבתי הכל בסדר כל זוג רב. אבל כל ריב יצא שאני צריכה להוכיח תעצמי כמספיק טובה בשבילו שהייתי בסוג של תקופת ניסיון. עד שאני אשתנה. המשפט הזה חזר וחזר. הגיע השלב שהוא מתעצבן מכל דבר קטן שאני עושה.

התקופה האחרונה ביננו הייתה פשוט נוראית.

ריבים כל יום יומיים.העדפתי לריב מולו פנים מול פנים, מאשר בשיחות. בשיחות הוא לא היה מדבר איתי יום ופנים מול פנים, עוד ניסיתי לרכך אותו ומצד שני להרוס עוד יותר.

 

השלוש חודשים- חודשיים האחרונים ידעתי שנפרד בשלב מסוים. כל פעם שהייתי נפגשת איתו ורק שומעת אותו מתלונן על דברים, גרמו לי לזלזל בו יותר.

הוא התעצבן עליי מהדברים הכי טיפשיים בעולם שגרמו לו פשוט לריב איתי ולהגיד לי פשוט נמאסת עליי. למה את כל הזמן גורמת לי לרצות שתלכי.

בסך הכל לא היה לי רע. פשוט כל המערכת היחסים שלי איתו נהפכה לשגרה. כל סופש אני איתו עושים כל פעם את אותו הדבר

וכשאמרתי לו שאני רוצה שינוי, היה חשוב לו להשקיע בדברים אחרים.

הסברתי לו שזה מה שאני מרגישה, הוא אמר שההפך הוא הנכון. אני הכי חשובה לו והוא רוצה לבנות איתי עתיד.

בשביל לבנות איתו עתיד הייתי צריכה גם לעבור גיור. 

 

אני חסרת דת על פי החוק. אבל ההורים שלו החשיבו אותו כנוצריה. הרגשתי שלוחצים עליי בכיוון הזה מהמשפחה שלו. הוא אמר לי שלא אכפת לו מה הדת שלי אבל אמא שלו לא תקבל את זה. הסכמתי לעבור את הגיור הזה. ביקשתי מספר פעמים כהתגייסתי שישלחו לי הזמנה לקורס נתיב.

בכל מקום בצבא אמרתי שאני רוצה להתגייר, בטירונות, בקורס וגם בסדיר. ראיתי בצבא הזדמנות לעבור את ההתהליך הזה בדרך הקצרה ביותר.

בראש שלי רק לחשוב על לעבור את ההתהליך הזה זה עינוי. לא מתחברת ליהדות ולדתות בפרט.

בכלל לא הייתי שלמה עם זה והסכמתי לעבור את זה רק בשביל שאני יוכל להתחתן בארץ בצורה נורמלית כמו כולם.

 

 

החודש האחרון שלנו ביחד. הכרתי אדם בבסיס שיצא לי לראות אותו כל יום ויום אבל לא לדבר איתו. לא דיברתי כמעט עם אף אחד בבסיס הזה, חוץ מהאנשים שאיתי במחסן. לא ממש היו לי חברים. אני ילדה נורא ביישנית וסגורה. אני לא מהאנשים שמתחילים שיחה עם אחרים, אני צריכה שיתחילו שיחה איתי. יום אחד מהחיילים התחיל לדבר איתי שם. שמנו לב שיש לנו הרבה במשותף. אמרתי לו שאין לי חברים בבסיס הזה. הוא אמר לי שהוא יהיה חבר שלי בבסיס הזה. חייכתי ושמחתי שיש לי עם מי לדבר  בבסיס הזה. רוב הבסיס שלי זה אזרחים עובדי צה''ל ואולי איזה 20 חיילים.

 

לפני שהכרתי אותו רציתי לעבור בסיס. שנאתי את התפקיד שלי ואת הבסיס הזה יותר. המיקום שלו כל כך נוראי. החזרה הביתה ארוכה ומתישה. איכשהו ברגע שהכרתי אותו באתי כל בוקר לבסיס עם חיוך שאני יראה אותו. אשכרה חיכיתי כל ערב לבוקר. לעוד רגע שאני יראה אותו.

הבנתי שהוא לא סתם ידיד בשבילי והתחלתי לערב בעניין הזה רגשות.

זה ביאס אותי כל כך, כי ידעתי שזה יצתרך להוביל לניתוק קשר משני הצדדים כי אני כבר נמצאת במערכת יחסים ולא סתם מערכת יחסים של כמעט שנתיים וחצי.

לא יכולתי להסתיר את זה מחבר שלי ואמרתי לו שנדלקתי על מישהו בבסיס. רבנו שוב. הרגשתי מפגרת שאמרתי לו את זה. ברחתי מהבית שלו בבכי. הסתובבתי בגשם לבד ברחובות. שוב נפרדנו. התיישבתי מתחת לבלוק, עוד הייתי עם מדים. רשמתי לידיד מהבסיס שאני והחבר נפרדנו ואני הולכת ברחובות בגשם. הוא שאל למה נפרדנו. אמרתי לו שנדלקתי עליו.

 

מפה ושם אני והחבר חזרנו. הוא קיבל את העניין נורא קשה. חשד בכל דבר. ניסיתי לנתק עם הידיד קשר מספר פעמים. היה לי ממש קשה לנתק איתו קשר. הגעתי למצב שאני צריכה להחליט מה לעשות. זו הייתה החלטה נורא קשה. בנתיים החבר שינה את היחס שלו לגמריי. התנהג הכי מושלם. היה הכי רגוע וסובלני אליי. צדדים שלא ראיתי אצלו. אהבתי את היחס הזה אבל הרצון שלי להתחיל מערכת יחסים חדשה היה יותר חזק מהלהמשיך להלחם במערכת יחסים הזו.

כשהייתי עם החבר, חשבתי על הידיד מהבסיס. ישבתי מבואסת אצל החבר כי אני לא ליד הידיד. הבנתי שאני צריכה לסיים את הקשר הזה. אבל היה לי מאוד קשה. החבר לא רצה לתת לי לסיים את זה. ניסה להבטיח לי שהיחס שלו יהיה ככה לתמיד. אני כבר לא האמנתי.

פשוט וויתרתי על המערכת יחסים הזו וזה היה צד קשה.

 

האירוניה שמספר ימים אחרי שנפרדנו קיבלתי זימון לכנס קורס נתיב והלכתי אליו.החלטתי ללכת לקורס נתיב עצמו אבל לא להמשיך לגיור.

אני רוצה לעשות רק דברים שאני שלמה איתם.

 

ועכשיו אני לא מרגישה שום רכושניות וחופשייה. טוב לי ולא מתחרטת על ההחלטה שלי.

 

נכתב על ידי , 12/5/2015 22:59   בקטגוריות אהבה ויחסים, פסימי, שחרור קיטור, אופטימי  
29 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של חחח ב-24/5/2015 10:30
 



עדכון מהצבא+ שנתיים עם החבר ותמונות


אני עדיין בטירונות, שבוע הבא זה השבוע האחרון ואנחנו נסגור שבת ויום ראשון כבר טקס השבעה.

הבאסה שיום שני ישר אנחנו מתחילים קורס ככה שיוצא לי להכין תיק לשבועיים ומחר בטח יהיה ממש מתיש לסחוב את כל זה ><

בקושי הצלחתי לסגור תתיק.

לא עידכנתי מהשבוע השני שבו יצאתי גם ביום רביעי בגלל סוכות ב'. ביום רביעי ה 15 באוקטובר, אני וחבר שלי חגננו שנתיים ביחד.

ישר אחרי הבסיס נסעתי אליו ברכבת הגעתי אליו עייפה כי קמתי ב 4 בבוקר. הבאסה היא שראיתי אותו רק עד הלילה כי הוא נסע לאילת לסופש עם המשפחה ובדרך היא הקפיצו אותי הביתה.

לא יצא לנו ממש לתכנן מה נעשה בשנתיים אז באותו יום כבר החלטנו שנלך לאכול במסעדה וחשבנו גם ללכת בנוסף לסרט אבל העניין שבערב הייתה ארוחת הערב של החג ולא היינו מספיקים ללכת בכלל לסרט כי אחרי הארוחת ערב הם נסעו לאילת.

אז הלכנו לפפריקה שבקריות, שבפעם היה שם ה BP ו הפריקEAT. הזמנו פלטת בשרים זוגית כזו שיצא לנו זול ונורא משתלם וחוץ מזה שהתפוצצנו שנינו ואפילו ארזתי הביתה. חשוב לציין שהיה מאוד טעים. אז למי שיצא מומלץ :)

הוא הביא לי עגילים זהובים בצורת לב שיהיו צמודים במיוחד לצבא, שם לי את זה על השולחן בזמן שחיכינו לאוכל ואז הופתעתי לראות את זה פתאום .

יום שישי נפגשתי עם החברות מהבצפר באגאדיר בחיפה. לא דיברתי איתם כמעט חודשיים בגלל שרציתי לנתק איתם קשר בגלל משו שקרה. לאט לאט התחלתי להחזיר תקשר עם אחת אחת כי באמת התעניינתי מה איתם וזה לא שהייתי איתם באיזה ריב רציני. הבנתי שאין מה לריב איתם. נפגשנו אכלנו המבורגר דיברנו והשלמנו פערים. כל אחת סיפרה חוויות חלק התגייסו וחלק לא.

אחרי זה ישבתי לאכול גלידה עם חברה שרצתה שאני ישב איתה קצת לפני העבודה.

 

בשבוע השני היה השבוע הבעייתי מבחינה רפואית. היה לי כל כך קשה לעמוד יותר מדי זמן בלי לזוז ויצא לנו לעמוד הרבה בשמש שהרגשתי כל הזמן סחרחורות ובחילות על הבוקר. הגעתי למצב שכמעט התעלפתי. עמדנו בשני תורים לכיתה ולפני חמש דק' שתיתי מים מהברזייה, אחרי זה הרגשתי שאני לא מרגישה טוב וביקשתי מהמפקדת לשתות מים היא לא נתנה לי. עצמתי תעיניים מרוב שכל כך היה לי רע ואז שפתחתי ראיתי הכל מטושטש, התחלתי להתנדנד ממש ולהתנשף ואיבדתי לגמרי תשיווי משקל. אחרי זה שתי בנות או אחת סחבו אותי לברזייה לשתות.

הגעתי לברזייה חזרתי לראות נורמלי אבל השיווי משקל שלי היה על הפנים וגם בקושי שמעתי.

מאז שזה קרה אחרי כמה ימים שחיכיתי בתור לחופל הייתי מתחת למזגן והתחילו ממש לכאוב לי האוזניים עד יום ראשון שחזרתי לבסיס :|

עכשיו כל פעם שאני מתחת למזגן או מאוור כואבת לי האוזן ואפעם לא כאבה לי האוזן בחיים מהדברים האלה.

היו עוד מקרים שפשוט התחלתי לראות מטושטש ולהתנשף. התחלתי לשתות הרבה יותר מים אבל אני יודעת שיש לי רקע של אנמיה בעבר ובגלל זה אני הולכת מחר לחר''פ בבוקר לעשות בדיקות דם.

בשבוע השני כבר למדתי להסתגל למסגרת הצבאית ופשוט לחיות איתה.

דיברתי שם עם בנות ספיציפיות שעכשיו אני כבר יכולה להגיד מאה אחוז שהתחברתי אליהם ואני פשוט מעבירה איתם את הטירונות.

השבוע האחרון שהיה זה היה השבוע היחיד שיצא לי להיות  באמת שבוע שלם בצבא מיום ראשון עד שישי, כי עד אז יצאתי רק רבעושים והחיים היו טובים. אבל השבוע הזה באמת טס. 

המפקדת שלי עד כמה שהיא מנסה להשחק אותה קשוחה אני יודעת שהיא חמודה.

בשבוע השלישי קיבלנו נשק ובהתחלה היה לי ממש קשה לי איתו כי זה היה כבד והימים הראשונים הכתף שלי פשוט הייתה כל כך תפוסה ונפוחה. עכשיו אחרי שבוע שלם עם נשק אני פשוט לא מרגישה את העומס של הנשק על הכתף ונראלי באמת שהשרירים שלי שם התחזקו.

עברתי גם את המטווחים היום שהכי פחדתי ממנו. המפקדים כל כך הלחיצו אותנו עם מלא סיפורים שקרו במטווחים ווירו במפקדת וכאלה.

אבל בהתחלה בירי הראשון הייתה צמודה אליי מדריכת קלעים שהיא ממש עזרה לי לכוון, כיוונה אותי איך לשכב והרגיעה אותי.

קיווותי שאני יהיה איתה גם בפעם השנייה אבל מסתבר שזה היה ככה רק לפעם הראשונה.

לאט לאט פחות נלחצתי והיה לי חשוב פשוט להשיג תוצאה גבוה במספר הכדורים שהצלחתי לפגוע.

התוצאות שלי היו טובות דווקא ואני בטוחה שהצלחתי.

היום של המטווחים היה דווקא דיי כיף כי יצא לנו סתם לשבת הרבה פעמים עם כל החברות ולהעביר תזמן בזמן שאנחנו מחכות שכולם יסיימו לירות. יכולתי ללכת לשירותים מתי שרציתי. חוץ מזה לא אהבתי לטווח רק בגלל הלחץ של המפקדות והמ''מ כשהן צועקות עלינו במטווחים במקרה ועשינו משו לא נכון בשבילם.

 

לעומת הרבה בנות לא יצא לי לבכות שקשה לי בטירונות בכלל, בכיתי פעמיים משתי סיבות שבכלל לא קשורות לקשיים שלי. אחת מהחדר שלנו סבתא שלה נפטרה והיא פשוט התחילה להשתגע ולבכות כל כך חזק ופשוט כל החדר שלנו בכה ונשברתי ובכיתי. עוד סיפור שבכלל הזוי מרוב שאנחנו יושבות על הרצפה עולים עלינו נמלים וכל מיני חרקים קטנים שאנחנו לא שמות לב בכלל. נמלה אחת נכנסה לי ממש לתוך העין ופשוט עקצה אותי. ממש הבהיל אותי הרגשתי משו תקוע בעין וזה זז פשוט נלחצתי, אחרי שהוצאתי אותה אחרי חצי שעה הפסיקה לשרוף ךי העין.

 

חחחחח דברים הזויים שקוראים  לי רק בצבא. סתם רציתי לציין כשהייתי אנימית הייתה לי אנמיה חמורה שהייתי מחויבת לקחת כדורי ברזל כי בלי טיפול לא הייתי יכולה להסתובב ברחובות בלי להתעלף. אבל מרוב שהקפדתי על טיפול לא התעלפתי פעם אחת.

 

מישהי ביקשה ממני בפוסט שעבר לתת כמה טיפים לטירונות. אז עדיין לא סיימתי אותה אבל בשלוש שבועות האלה אני יכולה להגיד שאף פעם אל תתביישו לדבר עם המפקדת שלכם או עם שאר המפקדים. בתור ילדה ביישנית אני לא אוהבת לדבר הרבה ולרוב אני מחכה להפסקות כדי לעשות תדברים שלי. אז לא להתבייש ללכת לשירותים או לשתות מים כי באמת זה רק יפגע בכם.

ההרשמות לחופל זה בדרך מוקדם בבוקר, אם יש לכם בעיה קטנה ( זה לא חייב להיות קריטי כמו שהמפקדים אומרים) תרשמו כי אז אם זה יחמיר במהלך היום, לא תמיד המפקדים יתנו לכם לצאת לחופל כי לא נרשמתם באותו יום או שבערב קורה והמרפאה סגורה.

ממליצה לקחת איתכם בכיסים תמיד נייר שיהיה לשירותים. כי בשירותים פשוט אין נייר! וגם לא סבון אני אישית קניתי סבון מוצק ושמתי בתוך קופסא וכשיש לי זמן אני לוקחת אותו איתי בהפסקות. לא כל אחת זה יהיה לה נוח אבל אני משתגעת מזה שאין סבון לנקות איתו תיידים.

ממליצה לשתות הרבה מים, בכל הפסקה שיתנו לכם כי חוץ ממני יש עוד הרבה בנות שמתייבשות שם ומתחילות להסתחרר.

אה ובנות תביאו מנעולים ותנעלו תתיקים ותארוניות כי כבר גנבו לילדות מהחדר שלי כסף מהתיקים לאחת בכלל גנבו מאה שקל.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

תינוק שלי ♥

 

 

 

 

 

 

 

 

אמנותי חחח

 

 

מטווחים

 

 

 

 

 

וזהו לבנתיים ינסה לעדכן בעוד שבועיים כשאני יהיה בבית :(

 

 

נכתב על ידי , 25/10/2014 23:51   בקטגוריות אהבה ויחסים, צבא  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של לאח שלי יש טייץP: ב-6/11/2014 22:46
 




דפים:  
31,313
הבלוג משוייך לקטגוריות: סטודנטים , 20 פלוס , החיים מעבר לים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ללאח שלי יש טייץP: אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על לאח שלי יש טייץP: ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)