The Heart Never Lies

הנה אני שוב. מתקשה להרדם האמת חח 

אז התחיל לו הסמסטר השני, המערכת ממש קלילה ויש לי הרבה שעות פנויות.כרגע לא מרגישה כמו סטודנטית. אבל זה רק בגלל שזה ההתחלה וברגע שיתחיל להצתבר החומר ולהיות הכל יותר מסובך .זה יהיה מעולה כי אוכל ללמוד עצמאי.

מבחינה חברתית,כמעט כל יום אני סביב אנשים נפגשת או יוצאת.

אבל עדיין קשה להגיד שאני מרגישה שאני ממש מחוברת לכל אחת מהן או לפחות לאחת מהן. תמיד הייתי ככה בקשרים שמגיעים ממסגרת מסוימת, הן זה שבתקופת היסודי שהחברה הכי טובה שלי, הייתה דווקא לא זו שלמדתי איתה. אם זה בחטיבה, אותו סיפור וכמובן תיכון. איכשהו חברות בלימודים מבחינתי נשארות חברות ללימודים. נחמד להעביר את הזמן,בזמן או אחרי. מבחינת להפתח תמיד היה לי קשה.

אז אפשר להגיד שלמרות שאני מוקפת אנשים, אני מרגישה גם בודדה וחסר לי החברויות שהיו לי בארץ וכמובן החברה הכי טובה שלי.

אני תמיד תוהה אם אפשר למצוא חברות ממש ממש טובות בגילאים האלו, כי איך שהוא זה תמיד דועך

לפני כמה ימים היו לנו 4 שעות חופשיות ונפגשנו בבית של אחת מאיתנו, שם ציירנו על החלון את הדמויות של כל אחת. מי שציירה אמרה שקשה לה לתת לי מאפיין מיוחד, כי אני כל כך שקטה. אני יודעת שאני שקטה,אבל היה בזה משהו לא נחמד לשמוע. כאילו אני חסרת אופי

אנשים שמכירים אותי טוב, יודעים שאני ממש לא שקטה כשמכירים אותי ואני ממש שטותניקית. אבל פה אני הרבה פעמים הרצינית והזו שפחות צוחקת.

יש לנו הבדל גילאים קטן, אבל אני לא אהיה מהמתנשאות שאגיד שהם ילדותיות בשבילי. כי זה לא נכון, לרוב אני לא מרגישה שוני.

הכרתי פה מישהי ישראלית וקבענו להפגש פעם אחת, לא הפסקנו  לדבר והרגשתי שהיה לי ממש כיף איתה ואיבדתי את תחושת הזמן. נפגשנו כמה פעמים ושמחתי שסוף סוף יש פה מישהי שהיא לא לומדת איתי. ואז משרד החינוך פרסם מודעה לגבי לימודי רפואה בארצות אחרות והיא החליטה לנשור ועזבה.

זה ביאס אותי כי חודש אחד איתה הרגשתי יותר חיבור מאשר כל השאר. כנראה גם זה שהיא ישראלית ושפה משותפת משחקים פה תפקיד חשוב.

הכל נחמד, הכל הזול וכל מה שאני מרשה לעצמי פה, לא חושבת שיכולתי בארץ. אבל עדיין חסר התחושה של הארץ. השפה חסרה לי, כמה שמוזר שאגיד את זה. מצד אחד אני לא מרגישה יותר מדי מתוסכלת שאני נמצאת במדינה שאני לא יודעת את השפה, אבל בדר''כ זה ממש לא מפריע לי ויש בזה משהו גם נורא נוח. זה מטומטם להודות, אבל אין לי הרבה רצון וחשק ללמוד את השפה הזו. אני יודעת שזה מאוד חשוב ואצתרך ללמוד אותה בסופו של דבר כי אצתרך להיות פה 6 שנים.

לא שאני מצדיקה, אבל אני דיי מבינה עולים חדשים שלא ממהרים ללמוד את השפה המקומית במיוחד שאין חיבור.

רק מבחינת אוכל אני יכולה להבין יותר חחח

רוב החורף יש פה שלג, זה נחמד. אני מעדיפה קור יבש ללא רוחות. אבל גם בזה יש חסרונות. יש הרבה מאוד מקומות שזה גם נורא מחליק ואתה מוצא את עצמך מפחד ללכת. שלא לדבר על זה שאחרי זמן מסוים כשזה נשאר עומד, זה הופך לחתיכות שלג\ברד עם בוץ. 

בימים האלה לא נשאר שלג, הטמפרטורות קופצות ממינוס לפלוס. יום אחד יורד סוג של גשם עם שלג ויום אחר 12 מעלות בחוץ עם שמש חחח.

חסר לי החומוס,הקיץ והים.

 כשעוד היה שלג, אי אפשר להתווכח עם העובדה ששלג זה דבר יפה וכמובן הארמון המדהים הזה.

אז ביום שבת בהיר אחד.החלטתי להכנס לישרא ולראות מה הולך עם הבלוגרים שהייתי עוקבת אחריהם. חלקם מתו וחלקם עדיין ממשיכים לעדכן וזה מפתיע וגם נחמד. אז למה החלטתי לעדכן? את האמת אין לי מושג. אבל אני חושבת שזה לא יזיק לאף אחד חח.

אז מה עשיתי כל הזמן הזה ?

בעיקר צבא. שום דבר מיוחד. אני זוכרת שהייתי בסוג של דיכאון כזה מהשגרה היומיומית הזו, מהבזבוז שאני חווה בשירות הזה (ולא אני לא מעודדת לא להתגייס אלא ההפך), התפקיד שלי באמת מייאש ולא אהבתי אותו מההתחלה. אולי אני באמת לא עושה הרבה אבל זה ממש מדכא.

בתפקיד הזה יוצא לי כל הזמן לצאת עם נהג אחר כל יום. לא להכיר את רוב הבסיס שלך כי את כל היום בנסיעות ולהבין כמה את מפספסת בזה.

את מרגישה כל כך מבוזבזת והמחשבה שאת הולכת להשתחרר בגיל 21 ולא ב 20 כמו הרוב גם מעציבה אותך.שיש לך תוכניות ללמוד וטרינריה. את יודעת שזה הולך להיות קשה. בארץ בכלל.. כי יצא לי לקרוא תנאי קבלה ולפני שאת מתקבלת ל7 שנים של לימודים עלייך לעשות תואר ראשון בכלל..

וללמוד בחו''ל זו גם אופציה. אבל מצד שני לא באלך לעזוב ל 5 שנים את כל מה שאת מכירה. הבית, החבר החברות והמשפחה. לבוא ללמוד במקום שאת לא שולטת אפילו בשפה האנגלית ב 100 אחוז. אבל מצד שני 5 שנים וסיימת עם זה.

הנה עוד חודשיים אני משתחררת. לפני שבוע חגגתי בדיוק 21. היה נחמד. היה גם זמן איכות עם המשפחה וגם עם חברות. אפילו חברה שלא ראיתי שנה הגיעה וזה ממש שימח אותי.

להגיד שעכשיו אני בדכאון? אני לא חושבת.

מה שכן נהייתי יותר אדישה לכל מה שקורה בצבא. הרי אם אני יקח כל דבר ללב והיה לחוצה כל יום. זה לא נותן לי כלום. אנשים מסתכלים עליי איך את אדישה כזו. אני יודעת שאם זה לא יתבטא באדישות זה יתבטא באובר רגישות. ובאמת למה להתרגש מכל דבר באופן יומיומי. למה כל הדאגות האלה בראש.

התחלתי יותר לצאת לפאבים.עכשיו אמא שלי אומרת שהדבר היחיד שאני אוהבת לעשות זה לשתות בירה ><

כן כי אם אני יוצאת פעם ב שבועיים או חודש לפאב זה אומר שהדבר היחידי שאני עושה זה לשתות.

כן יצא שהשתכרתי יותר פעמים ממה שצריך. לאט לאט התחלתי גם למתן את עצמי. למצות את הקטע שאני צריכה לחזור הביתה ואני לא במצב של זה. במיוחד שאני תלויה בתחבורה ציבורית. 

ואם מדברים כבר על תחבורה ציבורית.. כן אני עדיין לומדת נהיגה. אני מחכה לטסט שלישי. לצערי נפלתי על תקופה כל כך מסריחה של לימודי נהיגה וטסטים. כי ישר אחרי הטסט הראשון נפלה השביתה הזו של הטסטים לשלושה חודשים בערך. שגרמה לי לחכות מלא זמן עד שאני אגש לטסט שני. ועכשיו בגלל השביתה הזו אני גם צריכה לחכות מלא זמן עד שאני אגש לעוד טסט. זה מתסכל מאוד

חשבתי שלפני שאני אשתחרר כבר אני אקבל רישיון. בסוף נוצר מצב שרוב השירות שלי אני לומדת רק נהיגה.

ולדברים יותר אופטימיים 

אני והחבר עדיין ביחד. היו לנו תקופות פחות טובות אבל עכשיו הכל בסדר.

ואני עדיין מתמידה ללכת לחדר כושר. לגבי תזונה פחות מתמידה חחחח. הייתה תקופה שירדתי במשקל ועכשיו העלתי את הכל. אז יש לי סוג של מטרה עכשיו. אבל זה קשה כי הרגלתי את עצמי לאכול על מיני שטויות ><

תכירו זו סארה (Sera)