לאפי יש מן מנהג מוזר כזה, כשהיא הולכת ברחוב ורואה מישהו מסתובב עם זר פרחים או איזה בלון בצורת לב היא פונה אליו, אומרת "מזל טוב", וממשיכה ללכת. אותו אדם או שבכלל לא ישים לב או שיפנה אליה מבט קצר ומובך, כאילו מנסה להבין מה בדיוק קרה כאן הרגע. אבל אפי לא עוצרת, היא רק ממשיכה ללכת. בשבילה זאת דרך חיים, כי היא יודעת שגם להגיד "מזל טוב" לאדם זר ברחוב יכול לעשות את כל ההבדל בין יום מחורבן למוצלח, כי עמוק בתוכה היא יודעת שכל אחד צריך את זה, ברכה אקראית מאדם אקראי עוד יותר.
בגן עדן יש מקום מיוחד לאנשים כמוה, וזה טוב כי ככה כשמגיעים לא צריך לעמוד בתור. במקום הזה נמצאים האנשים שבכוונה לא אוספים את העודף ממכונת השתייה רק כדי שהאדם הבא יחשוב שהיא החזירה לו יותר מדי עודף, וגם האנשים שלא גוררים רגליים ונכנסים עד לסוף האוטובוס כשהוא מתמלא.
פעם בשנה, בדרך כלל בקיץ, מורידים את אפי וכולם ארצה ליום אחד. רק כדי לעשות קצת טוב לאנשים. אפי עוברת ברוטשילד, אחרים נוסעים באוטובוסים והאחרונים ניגשים למכונות הקפה. ככה זה הדיל.
מזל טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: