היא אומרת "עכשיו ברצינות", ואני מתחיל לספור. "אחד, שתיים, שלוש". היא מחכה רגע, מביטה הצידה ונותנת לשיער האדמוני להשמט הצידה ולהסתיר לה את הפנים. אם אני זוכר נכון הוא עדיין שם, מסתתר מאחוריו, אבל כבר קרה שטעיתי. "ועכשיו?", אני שואל, ולא מקבל תשובה. "קיט?", אני קורא לה. היא מושיטה יד ומסיטה קווצת שיער אל מאחורי אוזן ימין. "כן?", היא עונה כמעט בלחישה. "ננסה שוב". עובר רגע של דממה ואז היא עונה. היא אומרת "אוקיי, עכשיו ברצינות", ואני מתחיל לספור.

    אנחנו גרים בבניין בן ארבע קומות עם קירות די מתפוררים, בצד הפחות טוב של תל-אביב. אנחנו בקומה הרביעית, מתחתינו גרה משפחה דתית, מתחתיה קבוצה של עובדים זרים ומתחתם אנחנו די בטוחים שיש בית זונות. למרות איך שזה נשמע, השכונה דווקא נעימה וכולם נחמדים לכולם, לפחות בדרך כלל. חוץ מזה, יש יתרונות לגור בקומה העליונה אצלנו. שומעים מעט פחות את הרעש מהרחוב ואם מתאמצים מספיק ומוציאים את הראש מחוץ למרפסת ואז גם קצת הצידה אפשר לגנוב הצצה קטנה מהים. הצרה היחידה היא האור בחדר המדרגות, שלעולם לא נשאר דלוק מספיק זמן כדי שיהיה אפשר לרדת או לעלות בגרם מדרגות בלי שיסגר עליך. לפחות לא עד לקומה שלנו. אפשר לזחול ואפשר לרוץ, אבל התוצאה תמיד נשארת זהה. שלוש שניות אחרי המדרגה האחרונה, והאור כבה. "אחד, שתיים, שלוש". כמו שעון.

    כשהקיץ מגיע והלילות מתחילים להתחמם, אנחנו עולים לגג ונשכבים על הגב. הרוח הקרירה שמגיעה מכיוון הים מלטפת אותנו ואף אחד לא מוציא מילה. במקום זה מביטים למעלה, סופרים כוכבים וממתינים לסוף העולם. זה נשמע מעט מטריד, קצת לא הגיוני, אבל האמת היא שיש בזה משהו מאוד מרגיע. לשכב שם, לספור כוכבים, ולחכות שהכל יגמר.