השמש שקעה לפני ארבע שעות אבל רק עכשיו אני נכנס בחזרה לדירה וזורק את עצמי על הספה. "אני רוצה להיעלם", המילים נבלעות ברובן בתוך במילוי הספוגי אבל כמה מצליחות לחמוק החוצה. "איך?", הקול קורא מכיוון המקלחת. "אמרתי שאני רו-", " שמעתי מה אמרת, אבל איך אתה רוצה?". "מטוס יהיה רעיון טוב, אני חושב". "ולאן?", "כל מקום אני מניח, כל עוד הוא רחוק מספיק", "מה לגבי מאוריציוס?", "איך שם?", " שמשי, אבל יש מיזוג", "יכול לעבוד". עברו כמה רגעים של שקט ואחריהם הקול נשמע כבר קרוב בהרבה, "טוב, אז אתה בא?". אני פוקח עין והיא עומדת מולי, מכוסה חלוק לבן ושיער רטוב במקצת שממשיך לטפטף על הרצפה. לרגע אני חושב שאולי לא שמעתי טוב אבל אז השאלה מהדהדת שוב, "אתה בא?" ולי כבר נשאר פחות מקום להכחשה עצמית. אני תוהה מה עם המזוודות, מה יהיה עם העבודה ומה לגבי המשפחה, אבל היא עונה בשלווה כמעט מרגיזה שאת המזוודות היא כבר ארזה, שמהעבודה למי אכפת ושהמשפחה כבר תסתדר. שעתיים אחרי אנחנו כבר בתור לבידוק הבטחוני ושעה אחר כך הקברניט מבשר במערכת הכריזה שקיבלנו אישור להמראה מהשדה.

בדרך כלל זה השלב בו אני מתעורר בבהלה לצלילי השעון המעורר ומזדרז להתארגן ולצאת למשרד, אבל כבר חצי שנה שלא. לפעמים אני עדיין תוהה אם השעון ממשיך לצלצל בכל בוקר או שגם הוא כבר הספיק להבין שבאמת כבר אין טעם. מעבר לזה לא נתקפתי עדיין בתחושות חרטה או געגוע והאמת שזה קצת מציק לי וגורם לי לרצות לחשוב על מה זה אומר עלי ומה אני יכול ללמוד מזה, אבל איכשהו תמיד איך שזה קורה מושטת לעברי יד נעלמה, אוחזת בקוקטייל מפוצץ בקרח ועם מטריה קטנה ואדומה בצד.