| |
|
| 1/2018
07.01.18
לחדרי מדרגות יש חוק כזה, שגם הציוץ הכי קטן מסרב לגווע בחלל החשוך ולהבלע בין הרווחים ברצפה. זה מה שעושה אותו לחדר השקט-רועש ביותר בבניין. זה החדר היחיד בו תמיד לוחשים ותמיד צועקים. גם כשלא מתכוונים ודווקא במיוחד כש. באיזשהו מקום זה מאוד אנלוגי לחיים, מכל מיני כיוונים. מהלוחשים והצועקים, מהשקטים והרועשים, מהלחכות עוד דקה בדלת לפני שיוצאים כי וואלה קלטתי עכשיו את השכנים ממול בדיוק יוצאים ולא בא לי להתקל בהם בדרך למטה לא כי הם אנשים רעים רק בגלל שלא בא לי על האינטרקציה האנושית הזאת עכשיו. אנלוגי ככה. בקטע טוב. בקטע סביר. בקטע שמעסיק אותי עד שאני נרדם בלילה, מנסה להכנס לחלום צלול ולא מצליח. עוצם את העיניים, מספר לעצמי שאני הולך להרדם עכשיו, לישון. משל הייתי ילד שצריך הסבר, משל וואלה לא ידעתי, משל גילית לי את אמריקה תודה לא יודע מה עשיתי עד עכשיו נודר שם לך פתק בכותל. בגלל זה אני אדם של ניגודים. של רציני ושל לא. של אמיתי ושל לא. שנראה ושל לא. של ניגודים. של חזרות. של ללכת. של לחזור. של. לחזור. של. לח. זור.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: