אלוהים, תן לי רק עוד יום אחד

השעה 5:35 בבוקר...

לפני כשלוש שעות התקשרה אמא של נעמה והודיעה לי שנעמה נפטרה.

לא עיכלתי עדיין בגלל זה לקח לי הרבה זמן לכתוב.

רק אתמול אחר הצהריים הייתי איתה.. היא נראתה בסדר גמור.

הכדורים החדשים רק החלישו אותה והיא כבר הגיעה למצב שלא יכלה לצאת מהמיטה בלי עזרה ותמיכה.

היום בלילה היא פשוט הרימה ידיים... זהו עכשיו היא מלאך רישמית.

החברה הכי טובה שלי, מתה.

איך אני אמשיך בחיי עכשיו, ידעתי שזה יגיע, היא הכינה את כולנו אבל כול כך קוויתי שזה יתאחר לבוא.

מחר בצהריים כנראה תהייה הלוויה.

איך הדקות עוברות לאט.. כול שניה כואבת בלב.. כול שניה בלעדיה..

זהו, עכשיו אין יותר נעימה.

יש רק זיכרון.

לא יכולה להפסיק לבכות, כבר אין לי מילים לתאר מה שאני מרגישה.

רק מי שאיבד מישו קרוב יכול להבין אותי.

החיים שלי התחלקו לשניים: לפני שהכרתי את נעמה ואחרי.

עכשיו התווסף גם החלק שבו היא מתה.

אני מרגישה את העולם קורס עלי. איך אני אתמודד עם זה, לא רוצה להתמודד עם זה.

מרגישה כול כך לבד בלעדיה.

היא הייתה כול כך נאהבת והיא תחסר לעוד המון אנשים.

כשהייתי אצלה אתמול דיברנו, על דברים שלא יצא לנו לדבר מאז מחלתה. על כול מני דברים.

הזכיר לנו אותנו עוד מלפני כמה שנים שהיינו מדברות ומרכלות.. חחחח

היא נתנה לי מעטפה, ואמרה לי לקרוא אחרי שהיא תמות. אני צעקתי עליה שזה לא מצחיק ושזה לא יהיה בקרוב.

היא אמרה שזה יותר קרוב ממה שאני מרגישה.

היא פשוט ידעה!!

למה היא לא נתנה לי להיפרד ממנה כמו שצריך אם היא ידעה?!?!!?

למה היא עשתה לי את זה?!?!?!

ידעתי שיש משו מוזר, כשחיבקתי אותה לפני שהלכתי היא לא עזבה אותי כמעט, חיבקה אותי חיבוק כול כך חזק, דבר שצרך הרבה כוח והיא כבר הייתה חלשה, אבל הרגשתי את זה.

היא פשוט ידעה!!! היא נפרדה ממני ולא נתנה לי להיפרד ממנה!!!

רק על זה אני בוכה..

לפני שעה נזכרתי במכתב.

אני יודעת שהיא הייתה רוצה שאפרסם אותו כאן.

זה בשבילך נעמה.. מלאך שלי.. מלאך של כולנו...

נגה אהובתי,

אם את קוראת את זה זה כנראה כבר אחרי שעליתי למעלה וקיבלתי כנפיים (אני עדיין זוכרת ראית?!)

בכול מקרה אהובה שלי, אני רק רציתי לכתוב לך, כמה שאני אוהבת ומעריכה אותך, על הכול.

כול מה שנתת לי גם כשלא היה לך, כול מה שהשקעת בי, כמה שדאגת ואהבת אותי.

תמיד היית איתי, בכול מצב רוח, בכול שיגעון חדש שלי, בכול בכי וצחוק.

תדעי, שלא משנה איפה אהיה תמיד אהיה איתך, אם זה על האדמה או בשמיים.

אני רוצה שתזכרי אותי, בתור הילדה שהייתי, לא חלשה, קרחת, ובלי כוח לזוז.

אלא תזכרי אותי מחייכת וצוחקת, מחבקת, מנשקת..

תזכרי את החיים שהיו לי, אני נהנת בהם מכול רגע.

נגה, יש לי דמעות כשאני כותבת את המכתב הזה, אבל זה משו שאני חייבת לעשות, אני מרגישה שאני חייבת לכתוב את זה.

אנשים פשוט לא מבינים כמה החיים שלהם יקרים.

אנשים יכולים לכעוס ולבכות בגלל דברים כול כך קטנים, במקום לבכות מאושר, במקום לצחוק מהמגרעות שלהם, הם מנסים לכסות אותם, שאף אחד לא יבחין בהם.

כול כך הרבה בנות מכסות את הפנים היפות שלהן בשכבות של איפור, כשהן לא מבינות שמה שחשוב זה מה יש מתחת, מי שיתאהב בהן יתאהב בדבר האמיתי ולא במסקרה שלהן.

את זה הבנתי כשהייתי עם לירן.

כשאסר עלי להתאפר ורצה רק לראות אותי טבעית ואמיתית.

אני כול כך מתגעגעת אליו נגה, אני יודעת שבקרוב אהיה איתו, אני יכולה להרגיש את זה.

הריח שלו עדיין אצלי באף, החיבוק שלו עדיין מלטף אותי.

תזכרי שהחיים קצרים וצריך לנצל אותם.

לעשות דברים שאוהבים, ולא לחשוב על ביזבוז הזמן שזה יהיה או איך זה יראה בחברה..

זוכרת שהלכתי לחוג של גלגלי ענק? חחח כולם צחקו עלי, אבל את באת איתי אפילו!

אהבתי את זה, להתגלגל ככה, לראות את העולם הפוך..

תזכרי לצחוק ולחייך בכול מצב.

אני כבר לא יודעת איך להסביר את זה כי חפרתי על זה כול כך הרבה..

תעריכי את הזמן שיש לך עם המשפחה והחברות שלך, ואל תישני עד מאוחר כי כול היום שלך מתבזבז, חבל שתפספסי את שעות השמש, תסתכלי על השקיעה, על הצבעים... זה מדהים ביופיו, איך אלוהים יצא דבר כול כך יפה.

תצאי, תכירי אנשים חדשים, כול אחד מהם ילמד אותך משו אחר על עצמך, ועל החיים.

תסתכלי לאנשים בעינייים שיוכלו לראות את עיינים היפות שלך, ותזכרי, תמיד תזכרי שהשמים זה לא הגבול.

אם את רוצה משו תרדפי אחרי זה עד שתשיגי אותו.

כוח האמונה הוא חלק גדול מהתוצאה בסוף.

אני איתך, לא משנה איפה.

תסתכלי לשמיים ותראי אותי מחייכת ושולחת לך נשיקה ענקית.

אחותי, תודה.

שלך מכול הלב והנשמה- נעמה.