כשהייתי קטנה ספרו לי שמלאכים לא קיימים, הם רק בשמיים..עכשיו אני יודעת שהם גם כאן ...

עד עכשיו לא עשיתי כלום, רק שקעתי בתוך הדכאון של עצמי. אוספת הכל פנימה, לא משחררת שום סימן. אבל דיייי!! כמה אפשר ?!  אנלא יודעת מה אתכם, אבל בשבילי היום וחצי האלה הספיקו, ודיי!!

עכשיו הדמעות כבר זולגות על המקלדת, ואני אפילו לא מנסה לעצור אותן..אין לי בשביל מה, אני לא מוצאת בשביל מה להתאמץ בכלל..

ואתם יודעים מה?! עדיף לי ככה  וממש ככה אני נראית, ולא אכפת לי בכלל!!

ממתי נהייתי כזאת, אחת שבוכה בגלל בנים? זה פשוט לא הוגן, לא פיייררררר!! אני אוהבת אותו כל כך, אהבה שאני מרגישה שהיא כל כך אמיתית וכך בוגרת. אהבה שגורמת לי להרגיש שונה בכל כך הרבה צורות..

אם קראתם ת'פוסט הקודם אתם יודעים שהייתי אצל עמית לפני יומיים, והיה כיף כל כך- באמת- אבל זה עבר וזה נגמר..זה מה שהיה:

האוטובוס איחר בחצי שעה בערך, וכבר רציתי להגיע כל כך כי הבטן שלי הרגה אותי מרוב כאבים!! הייתי לחוצה נורא ולא ידעתי כבר איך להפיג את המתח!! כשהוא הגיע, אפילו לא חיפשתי מקום לשבת! כבר כל כך רציתי לרדת בתחנה שלו שעמדתי ליד הדלת מתחילת הנסיעה!

כשהאוטובוס הגיע תחנה שלו, התקשרתי אליו והוא כיוון אותי לבניין שלו ואמר לי שכאני אגיע אני אתקשר והוא יירד לקחת אותי. התחלתי ללכת, ואני- עם המזל המזהיר שלי- התחיל לרדת עליי גשם, והתחלתי לרוץ כדי לא להרטב! השיער שלי נראה כמו הצרות שלי, כמעט עפתי עם המטרייה (בחיי! הרגשתי כמו איזה מרי פופינס!)..אחח מה לא קרה לי ב5 דקות האלה! כשהגעתי לבניין 90% שלמה, הסתדרתי כמה דקות והתקשרתי, ובדיוק דקה אחרי קבלתי טלפון מחברה שלי אח של גיל- שני. טוב, אנלא יודעת אם זה המקום לומר, אבל מישהו מהצד השני של המשפחה של גיל נפטר בשבוע שעבר, ואני לא הייתי מסוגלת לדבר איתו כל השבוע הזה, פשוט ידעתי שלא יהיה לי מה לומר לו, אז העדפתי לשתוק! בקיצור, התחלנו לדבר על העניין הזה ובדיוק עמית ירד  והוא היה פשוט כל כך, ועם זה- אותו עמית היפה שאני אוהבת כל כך..הוא לבש טרנינג כחול כהה כזה, את הקפוצ'ון השחור של השבט שלנו :) השיער עם ג'ל והקשת השחורה שאני אוהבת כל כך..ולא יכולתי להוריד ממנו ת'עיניים! בחיי שלא יכולי, אפילו אם נורא רציתי שלא ישים לב איך בהיתי בו, כמו איזה מפגרת...אפילו לא יכולתי להגיד לו "היי" כי הייתי בטלפון עם שני, אז פשוט התחלנו ללכת והוא הסתכל עליי ככה מהצד, לראות עם מי אני מדברת וכל כמה שניות שאל "שני, מי זה? מה, מה קרה?", וסימנתי כל הזמן "רגע" עם הידיים..אבל ברגע שהוא שמע אותי אומרת "את יודעת שהוא נפטר שבוע שעבר נכון?" הוא נלחץ לרגע: "דיי שני מי זה? מה קרה, הכל בסדר"?, ורק ניסיתי לסיים מהר יותר כדי שאני אוכל כבר להיות איתו, ורק איתו, כמו שרציתי כל כך..כשנכנסנו למעלית הוא אמר לי "תגידי, מה קרה?" והתחלתי להסביר לו את כל הסיפור וזה, והוא אמר לי "וואי, רציני? איזה מכה יאללה..דברי עם בן דוד שלך, זה מזה יעזור לו אני אומר לך, אל תשאירי את זה ככה".

עמדנו כבר מול הדלת, הלחץ שלי כבר הגיע לרמת שיא, עמית אמר "מצטער על הבלאגן. חצי בית כאן חולה..", פותח את הדלת- וכל המשפחה בסלון!! לא פדיחה, אבל איזה סוג של מבוכה בטוח הייתה שם..אמא שלו אמרה לי שלום וגם היא- "סליחה על הבלאגן", ואני רק מחייכת במתיקות (..) ומצחקקת, אומרת "חח תרגישו טוב!" ובוחנת באותו זמן את כל הבית, כמו שאני נורא אוהבת לעשות לכל דבר... עמית הראה לי איפה החדר שלו וישר הציע לי לשתות ולאכול, ןברור שאמרתי לא- בעיקר בגלל שהייתי כל כך מרוצה, ממש בעננים, ולא התעמקתי בשומדבר- רק בעיניים שלו, רק בעובדה שזהו- אני כאן, איתו, וזאת ההזדמנות שלי..

הוא נכנס, דברנו סתם כזה שטויות ("תראי ת'טלוויזיה/מערכת/טלפון/מחשב- שלא עובד ממש../קלטות של זוהר ארגוב") ובינתיים הוצאתי ת'ספרים כי בכל זאת, זה מה שבאנו לעשות, לא?

הוא עבר כמה דקות על החומר, רענן ת'זכרון עם כל המשפטים של הצורות (בחיי, רק עכשיו אני מבינה שבפעם הראשונה המתמטיקה עשתה משהו טוב בשבילי!) והתחלנו לפתור. הוא כיוון אותי כשלא ידעתי איך להתחיל, הוא כיוון אותי כשלא ידעתי איך לגמור- הוא גילה לי הכל כשהוא ראה שאני ממש לא מרוכזת :) אבל הוא היה איתי, כולו בשבילי. ההרגשה הקרובה הזאת, ההרגשה שפתאום הכל יפה וטוב מקסים ונהדר, שהחיים מחייכים והציפורים מצייצות ואפילו החורף שבחוץ לא נראה גרוע כמו תמיד- הכל עטף אותי במין בועה כזו של מושלמות אין-סופית, כי הוא כאן לידי, כי אנחנו יושבים אחד ליד השני, כי הוא מחזיק בעפרון שלי- הקצה על השפתיים שלו, כי הוא משחק בטבעת שלי, כי הרגליים שלנו נוגעות- לא נוגעות מתחת לשולחן, כי כשאנחנו פותרים את התרגילים הידיים שלנו נפגשות לרגע..

לירון הייתה הראשונה שהתקשרה. אז כן- הייתי בטוחה שאני אהיה לחוצה כל כך שאני אהיה חייבת שיתקשרו אליי באמצע מדי פעם אז דאגתי לשריין כמה חברות טובות שיעזרו לי- במקרה לירון התקשרה ראשונה. וזה היה ממש מצחיק, כי הרטט של הפלאפון שלי הוא מטורף אז הוא עשה רעש כל כך חזק על השולחן שעמית נתן כזאת קפיצה, חח זה היה קורע יווו!! היא שאלה איך הולך, מה עושים, אם אני עדיין לחוצה (וכבר לא הייתי..), רצתה שאני אעזור לה לפתור איזושהי משוואה- בכיף, לפחות הוא יראה שבאלגברה אני לא סתומה עד כדי כך..פתרנו ונתקנו. שוב החלפנו בינינו כמה מילים ובול 7 דקות אחרי זה לירון התקשרה שוב והדבר הראשון שהיא אמרה זה "רגע שני, אנלא מבינה!" ומזה צחקנו. עמית הציע לה להתקשר אליו לחדר- ככה נוכל לדבר איתה שנינו דרך הדיבורית, ובאמת ככה זה היה. הפעם ניסינו שנינו להסביר לי ת'משוואה ועדיין היא לא הבינה לגמרי ועמית כבר התחיל להשתגע ולהסתלבט עליה כאילו יש בעיות בקו- וכשמשהו מצחיק אותי, אני צוחקת, כי אי אפשר להחזיק את זה יותר מדי בפנים!! אני באמת מקווה שהיא לא נעלבה יותר מדי, כי יש מצב שכן, אבל מה אני אעשה?! אושר תמיד מופגן החוצה :)..

המשכנו בגאומטריה, זורקים מילים באמצע, שיחה מאבא (שכנראה "דיווח" לאמא, והיא התעצבנה שהלכתי ללמוד איתו לבד ואף אחת לא באה איתי..חבל, זה הרס לי את ההרגשה הטובה כשחזרתי הביתה)..וואי היה כזה כיףףףף!!

אני באמת לא יודעת להגיד איך זה התגלגל, אבל פתאום הפסקנו ללמוד והתחלנו לדבר על מליון ואחד דברים- בחיי שיש דברים שאני בטוחה שכבר אני לא זוכרת! הוא ישב על המיטה ואני על הכסא המסתובב, הוא שוכב על המיטה ואני עם הרגליים משולבות על הכסא השני..דברנו על הכל, פשוט על ה-כ-ל: על הסניף, על הבצפר, על הידידות שלו, על מוזיקה, על בגדים, על עיניים ושיער וכאלה (...), על על השבט, על הרגשות שלו בתור מדריך- ועל הרגשות שלי בתור חניכה, על חודש ארגון, על הצוות הדרכה והקומונרית, על הידידים שלי, חברים, אהבה- הוא סיפר לי ה-כ-ל על כל האקסיות שלו ואני יודעת עליהם כל כך הרבה בשביל לכתוב ביוגרפיה לכל אחת בנפרד- כל הדברים העסיסיים..

פשוט ישבנו שם, חניכה בכתה ט' ומדריך בכתה י"ב, בבית שלו, מדברים כמו ידידים הכי טובים שיש! הרגשתי איתו הכי חופשייה בעולם, והוא נפתח אליי כמו שבחיים לא חשבתי שהוא יעשה, ספר לי דברים שבחיים לא חשבתי שנגיע לקרבה כזאת שנוכל לדבר עליהם-וזה קרה! אתם יודעים מה?! הוא אפילו שמע הקלטה שלי שרה, והקול שלי זה דבר נורא רגיש אצלי. יש אנשים- חברים קרובים, משפחה- שעדיין לא משעו אותי ככה! והוא?- תוך שנייה שמע ואהב..אפילו התייעץ איתי, כאילו מעולם לא היה בינינו דיסטנס של מדריך-חניך, כאילו מאז ומתמיד הכרנו ודברנו ככה!

הרגשתי כל כך טוב עם הפתיוחת הזאת. זה נתן לי כל כך הרבה בטחון לידו וזה היה מדהים, השיחה הזאת. כל מה שהלך שם..חח אני בעצמי, כשאני כותבת ת'שורות האלה, נסה לשחזר ופתאום לא מאמינה שזה אמיתי- זה היה אמיתי..וזה נגמר.

אפילו את הבגדים לו הספקתי לראות, קולטים?! והוא מ-ד-ר-י-ך שלי! ואני ח-נ-י-כ-ה שלו!!

היה ענק, היה מדהים!!

הוא ליווה אותי לתחנה ב11 וחצי בערך, דברנו עוד קצת וכשחיכינו לאוטובוס עוד ירדנו אחד על השני וצחקנו ("יווו יא שקרן! בואנה אל תשקרי! דייי איזה שקרים רצים פה ווי.."), והוא אפילו דאג לי שאני צריכה ללכת לבד ובקש שאני אשלח לו הודעה כשאני מגיעה הביתה...

והגעתי.

פתאום היה לי חשוך, ולבד. הבועה של היופי התפוצצה לי בפנים- רק החלומות עוד ליוו אותי, והזכרונות. שרידים שנשארו לי עדיין.

אלוהים- תדוה, תדוה, תודה! תודה שהוצאת את זה לפועל, תודה שאתהמקשיב לכל מילה שיוצאת לי מהפה! תודה שאתה מוכיח לי שאתה כאן למרות שאני תמיד מאמינה בך בלב שלם! תודה שאתה עוזר ומשמח, תומך ומגשים חלומות! תשמור על הקיים שנתת לי ואל תשנה דבר- רק תשפר, רק תעשה שיהיה טוב יותר..

אחרי תיאור כזה ארוך אפשר להבין למה עכשיו אני עצובה כל כך? כי אני מרגישה שזה נעלם, ועדיין לא מאמינה מספיק שזה יחזור אי פעם שוב! אני לא רוצה להתחיל לסנג'ר אותו ושזה ייראה ברור מדי- אני רק רוצה להיות איתו, אני רק רוצה שנהיה ביחד...

חחח מזל שיש לי חברות כאלה מושלמות שבאו אליי אתמול כדי לעודד אותי ולהשכיח ממני את העצב, שבאו לשמוע את כל הסיפור שלי-גם את הפרטים הכי קטנים והכי שוליים והכי לא מעניינים. אני אוהבת אתכן, מוריה וסיון! אתן מושלמות!!

רק מחכה שזה יגיע שוב, רק ממשיכה לאהוב אותך מלאך,

נינוש!

נ.ב.

עכשיו, אחרי שהכל כבר כתוב ויכולתי להוציא הכל שוב ולהזכר, אני מרגישה הרבה יותר טוב..אבל אני לא אשנה את הסמיילי שלמעלה, כי העצב עוד בפנים..:)

---