כשהייתי קטנה ספרו לי שמלאכים לא קיימים, הם רק בשמיים..עכשיו אני יודעת שהם גם כאן ...

התעוררתי בבוקר בעקבות אחרי 10 דקות של נסיונות התעלמות מהצלצול המחרפן השעון המעורר שבפלאפון שלי. הבעיה היא שכדי להגביר את הרעש של השעון אני תמיד מניחה את הפלאפון על המסגרת הפנימית של החלון, ככה שכשהשעון מופעל- גם הרטט מופעל, והוא עושה רעש מטורף! ככה אף אחד לא נשאר אדיש ..

אז קמתי לכמה שניות כדי שאבאמא יחשבו שהתעוררתי, כיביתי ת'שעון וחזרתי לישון שינה מתוקה. טאז, כשכבר חשבתי שאין עוד שומדבר שיוכל להפריע לי- הפלאפון שוב רטט בטירוף, משמיע את הרעש המרגיז הזה על החלון (=זה פשוט הרגל מגונה לשים אותו שם!~להפסיק עם זה~). גרררר מה זה יכול להיות עכשיו?! אין שעון, אין צליל של הודעה או שיחה, אין תזכורת...

אהה מסתבר שיש תזכורת.

בואו נראה מה כתוב שם..הממ הנה: "מזל טוב לנו! לירון ואני חברות הכי טובות שנתיים!"  מההההההה?!?! אוקיי..

הייתי בטוחה שמחקתי כבר את התזכורת הזאת באיזשהו שלב!

אתם מבינים, לירון ואני זה סיפור מוזר:

בכתה ז' היא עברה לכתה שלנו אחרי שבכיתה הקודמת שהיא הייתה בה ממש לא התייחסו אליה יפה. אני אישית הכרתי אותה כבר מההסעה, אבל היא לא כל כך עניינה אותי- בעצם, בכלל לא. היא הייתה נראית לי ילדה קטנה, מפגרת כזאת..במשך השנה היא התחילה להדבק אליי קצת בזמן שהייתה לי חברה הכי טובה (אדווה), וזה היה נורא לא נעים שילדה שאת לא הכי אוהבת משתרכת אחרייך לכל מקום, כל פעם שאת רוצה לדבר עם מישהו- היא שם מאחורייך, בחדר אוכל- היא לידך, בהסעה- היא תשב איתך..הבנתם, נכון?

עד שזה עבר כל גבול יום אחד. עכשיו כשאני חושבת על זה, הסיבה לריב ההוא בכתה ז' הייתה כל כך טיפשית! שני של עכשיו פשוט הייתה מפנה אליה מבט כזה של "למה נראה לך בכלל?" ובזה זה היה נגמר. אבל אז היינו בכתה ז', הכל היה שונה לגמרי. בקיצור, נוצר מזה ריב ענק של חודשיים אולי- ריב של חודשיים עם ילדה שאני לא שמה עליה, שתבינו!!! ובכל זאת, בתקופה ההיא שהיינו בריב היה לה יומולדת והלכתי, כי ידעתי שבאיזשהו שלב אני אתחרט שלא הלכתי. אולי גם קיוויתי שהיא תראה בזה מעלה שבאתי למרות היחסים בינינו, שתמצא בזה משהו טוב..ואז, יום אחד אחרי חודשיים, ישבתי לי בהפסקה בכוך (הכניסה לחדר מדעים :) שמול הכתה שלנו, ואני אפילו לא יודעת מה גרם פתאום לחשוב על זה! כל מה שאני יודעת זה שפתאום בקשתי מאיזה חברה שלי לקרוא ללירון, שנדבר. פשוט הגעתי למסקנה שדי, אני אפילו לא כועסת עליה יותר! וכמו שנוכחתי לדעת אחר כך, בתקופה שהיינו חברות הכי טובות, אם אני לא הייתי פונה אליה כנראה שגם היינו נשארות בריב עוד המון זמן, כי היא פשוט לא יודעת איך לדבר על דברים כאלה, היא לא יודעת איך לעשות שיחות כאלה ואיך לדבר, היא לא יודעת להגיד מה מפריע לה כדי שיהיה טוב יותר, פשוט לא יודעת...

אז היא באה, ודברנו, ופתאום גיליתי ילדה כזאת מתוקה!! הילדה הכי מתוקה שהכרתי אי פעם- מופנמת קצת, חכמה, מצחיקה, תמימה, פרטנרית מעולה לשיחה. אז פשוט מצאתי בה הכל.

מכאן כבר הכל התגלגל- היינו המון ביחד, המון אחת אצל השניה. דברנו הרבה, הסתובבנו יחד כל הזמן. יום אחד, בסוף החורף, היא באה אליי ללמוד לאיזה מבחן ואיכשהו התחלנו לדבר, שיחה רגילה לגמרי! פתאום היא קמה, לקחה לי דף מהמדפסת, כתבה משהו באנגלית, והחזיקה אותו ככה מולי כדי שאני אקרא את זה: I Feel like you're my best friend.

אני יודעת שיש אנשים שיגידו שזה ילדותי, שזה טיפשי או מפגר או מה שלא יהיה- בשבילי זה היה קצת מרגש, לדעת שילדה מוצאת בי החברה הכי טובה שלי, ילדה שהייתי בריב איתה כל כך הרבה זמן נתנה בי את האמון שלה..מצחיק אותי לחשוב על זה עכשיו, כי אני מנסה לקשר את לירון לילדה הזאת וזו פשוט לא היא. ואני לא יודעת אם לצחוק או לבכות.

היתה לנו אחלה תקופה בתור חברות, באמת! אפילו בריבים שלנו לא היו שטויות של כבוד וכאלה- חברות נטו, עם אמון אמיתי. אבל בשנה שעברה היה איזשהו מפנה: אני התקרבתי למוריה, וזה נורא פגע בה כי היא טענה שפשוט נטשתי אותה, למרות שאני ממש לא חושבת ככה, אני יודעת שהייתי עם מוריה הרבה אז, אבל היא לקחה את זה בתור נטישה..אז התרחקנו טיפונת, אבל זה עוד לא היה קיצוני או משהו. אבל אז היא התחילה להתחבר לבנות שכל כך דרדרו אותה, זה מפחיד פשוט! אני לפעמים בהלם ממה שהיא נהייתה, כי אפילו אם זה לא כזה גרוע- אני מסתכלת על לירון שאני זוכרת ואני אומרת לעצמי "אין מצב!"..אבל מסתבר שיש מצב ..

כל כך עצוב לי עליה לפעמים, בלי שום קשר לחברות שלנו. עצוב לי לראות איך היא מתייחסת לאנשים, איך היא מזלזלת בהם, איך היא מדברת, איך היא מתנהגת, איך היא מתלבשת. וזה אוכל אותי כמה שהיא הדרדרה מהר וכמה שהיא נהרסה, זה הורג אותי שהיא הייתה פעם החברה הכי טובה שלי- ואיך היא מתייחסת אליי עכשיו לפעמים, כאילו היא לא זוכרת כלום. כאילו לא היה כלום. כאילו פעם לא היינו שופכות ת'לב אחת לשניה, כאילו לא היינו צוחקות פעם אחת על השניה בלי להפגע, כאילו שפעם לא היינו יודעות הכל אחת על השנייה, כאילו פעם לא היינו מסוגלות להיות בריב יותר מיומיים, כאילו שעם לא יכולנו להעביר יום בלי לדבר בטלפון, לפחות קצת..

אני כל כך צריכה אותה לפעמים, ואני לא מתביישת בזה. יש ימים שאני נתקפת אליה כזה געגוע, ומוכנה להשלות את עצמי שהיא לירון של פעם, שהיא עדיין שם ושהיא מעולם לא השתנתה. לפעמים, כשקורה לי משהו שאני חייבת לספר למישהו- ואפילו שספרתי כבר לסיון ולמוריה אלף פעם :)- אני חושבת על זה שפעם הייתי ישר מתקשרת אליה, והיינו מדברות על זה כל כך הרבה, אפילו אם זה הדבר הכי קטן בעולם. והיום, יש סיכוי שאני אספר לה משהו כזה והיא תענה באחת מהתגובות הבאות: "לההה"/"טופי"/"אחלה"/"דפקי ת'ראש בקיר" והכל בהומור, כן? אבל הומור מעליב, מזלזל כזה- ואפילו שהיא לא מתכוונת תמיד, אבל זה כבר פשוט דרך שהיא סיגלה לעצמה שככה זה מתפרש תמיד.

כבר התגברתי עליה, זה סתם געגוע קצר שעוד רגע יעבור. ואני יודעת שאין לי יותר על מה להלחם או על מה לחלום, כי לירון שאני לפעמים עוד מחפשת כשאני מתגעגעת נעלמה מזמן- ואת של עכשיו אני פשוט לא רוצה.

עכשיו אני סופסוף מבינה שיש אנשים אחרים שמוצאים בי דברים טובים, אנשים אחרים לתת בהם אמון ולאהוב אותם, לשתף אותם, להיות איתם, לבנות איתם חברות..מוריה וסיון, אני אוהבת אתכן כל כך!! אל תשכחו אף פעם!

ושוב היא לא מעניינת אותי, ממש כמו בכתה ז'. רק קצת שונה.