היום כשהייתי במצברוח בין מדוכדך לחרא, עם דיסקמן על האוזניים, נחתה עליי מוזה למכתבים..חח אחלה מוזה הייתה לי הפעם. אז החלטתי להביא את זה לכאן..:
עמית, היום אני מסיימת משהו שמעולם לא התחיל. משהו שכל כך לא נוגע בך- אבל בעצם רובו זה אתה.
זו הייתה הרגשה של אושר תמידי, חיוך שמרחף מעליי. אני אוהבת לקרוא לזה "חיוך רוחני", כי הוא לא קיים באמת, אבל הוא שם תמיד.
יש הרגשות שאופפות אותך גם כשאתה רוצה בהן וגם כשלא, ולפעמים קורה שהן משחקות איתך- וכשאתה צריך להתחזק אתה מחפש אותן כמו מטורף, והן לא שם. אבל זו לא הייתה ההרגשה.
זה היה אושר פנימי, שגרם לי לחייך גם כשלא רציתי, זה היה האושר שפרץ ברגעים שראיתי אותך. המרץ הזה שכולם קראו לו "שינוי". אבל הם לא יודעים מה הרגשתי- ואפילו אתה לא. רק אני הרגשתי את השינוי האמיתי, רק אני חייתי אותו.
זה אתה שגרם לי לעופף בשיעורים, זה אתה שגרמת לי לרצות לישון תמיד- רק כדי שהחלומות היפים האלה, עליי ועליך, יעלו ויופיעו שוב. ירוצו לי מול העיניים כמו סרט, כמו אגדה.
והיו גם העיניים שלך, אלה שגרמו לי לשקוע. כל פעם הן נראו לי בהירות יותר מתמיד, כאילו בכל פעם נוסף בהן עומק. הן הדבר הראשון שתפס אותי, הן שיצרו את החבל הדק הזה שקשר אותי אליך, והחזיק מעמד- עד עכשיו.
זה לא כי לא החזרת לי אהבה. זה לא כי לא הרגשתי סיפוק. יש בי אהבה שמספיקה לשנים, אפילו למאות שנים. ואני רוצה לפזר אותה- אני רק מחפשת למי.
זה פשוט כי הייתה חסרה לי הקרבה אליך- לא הפיזית, הרוחנית. זאת שאני מחפשת באמת.
בתוך תוכי אני יודעת שמעולם לא היה לזה סיכוי, אבל אשליות תופסות אותי גם כשאני לא רוצה.
אבל אתה קרוב, ואתה יודע מה? עכשיו אפילו יותר קרוב מאז.
אני רוצה אותך, חבר אמת...
~מרגישה מצוין שחלקתי, מרגישה מצויין שהולכים לישון..~
בבלוג זה
בכל הבלוגים
