כשהייתי קטנה ספרו לי שמלאכים לא קיימים, הם רק בשמיים..עכשיו אני יודעת שהם גם כאן ...

אני לא יודעת מתי כולם הפכו להיות ככה! ומתי אני הפכתי להיות כזאת..

ביום שלישי יש לי יומולדת, ואני לא שמחה בגרוש..

במקום שתהיה לי תקופה יפה, רק כמה ימים שמחים, ימים של כיף, בלי הדכאון הזה שאני שקועה בו כל הזמן- אני חווה את אחת התקופות הכי מחורבנות שאני זוכרת!
כולם שונאים אותי, כולם. ואם אני אעלם- לא יהיה אכפת לאף אחד בכל מקרה..זה רק יחסוך לכולם בעיות, ולי- את הכאב הזה.

מה עשיתי שכולם מתייחסים אליי ככה?! מתי הפכתי להיות כזאת נחותה?

אמא שלי עושה לי פרצופים ובקושי מדברת איתי- כל יום בגלל משהו אחר.

מוריה וסיון, שחשבתי שישלימו לי את החלק של האנשים שהכי קרובים אליי, כנראה הגיעו למסקנה שטוב להן יותר להיות רק שתיים, רק שתיהן. ואני מרגישה את זה, ורואה את זה בהתנהגות שלהן. ולפני שנייה מוריה אמרה לי את זה באייסי..אפילו הן כבר נעלמו לי.

לירון ממשיכה להשתנות לי מול העיניים, מתנהגת אלי כמו שטן ורק מנסה להרוס לי כל דבר טוב שעוד יש לי. מספרת לי על עמית בתמימות שלה, רק כדי שאני אקנא..גם כן היא והריבים הדפוקים שלה..

עמית לא שם עליי, ורק אני חיה את האהבה הזאת כלפיו, אוכלת את עצמי מהצד. ואתמול רבנו..אין לי חשק לספר אפילו..(פעם אחרת)

אני נרדמת בכתה, לא לומדת נורמלי ויורדת בלימודים.

הבטחון העצמי שלי יורד מיום ליום, לאט לאט. עד שהוא ייעלם לגמרי.

אין לי חברות אמיתיות..כל האנשים מסביב צבועים, אין שום צדק, אין שום אמת. וכשאני מנסה לעשות משהו שאני מאמינה בו- פתאום אני בוגרת או רצינית מדי, או פסימית..

יאללה עם העולם הזה כבר! נמאס לי, נשבר לי!

אני נחנקת מדמעות כל פעם, רק אני לבד ולאף אחד לא אכפת..

יש לי חיים מסריחים, אני שונאת אותם! אני רוצה לחזור לכתה ה' ו-ו', כשהיו לי כל כך הרבה חברות. אהבו אותי, הרגשתי שאוהבים אותי, ידעתי שאוהבים אותי. הכל היה כל כך פשוט מסביבי, היה לי כוח בידיים, היתה לי השפעה. והיום אין לי כלום.

אני רוצה רק לישון. לישון בלי לקום. רק שיהיה מסביבי שקט.

רק אני והשקט. ולא אכפת לי להיות לבד, כי מסתבר שכל מה שהיה לי עד עכשיו היה שקר, צבוע. ולאף אחד גם ככה לא יהיה אכפת, אז אני אפילו לא מפחדת לפגוע במישהו.

לא להאמין שעוד יומיים יש לי יומולדת, הא?

כן גם אני לא מאמינה, זה בסדר.