כשהייתי קטנה ספרו לי שמלאכים לא קיימים, הם רק בשמיים..עכשיו אני יודעת שהם גם כאן ...

שעת צהריים מוקדמת, היא שוכבת במיטה שלה על הגב, חושבת איך להביא את שאר היום. הערב נראה לה רחוק מאוד כשקולות הילדים המשחקים בחוץ מהדהדים לה בראש.

אין אף אחד בבית שלה והכל שקט. זה רק היא והמחשבות בחדר.

היא יודעת מה היא רוצה, אבל לא יודעת איך. היא יודעת מה לעשות, אבל לא יודעת עם מי.

הפלאפון מודיע שיש לה הודעה חדשה: "אני בא".

ופתאום, כאילו הכל השתנה- השקט הופר במוזיקה קופצנית, ארונות נפתחים ובגדים נזרקים והחיוך על הפנים הרכות שלה, הפנים בהן כל קו משורטט כאילו נלקחו מאיזו אגדה, חוזר. היא יודעת שהיום הזה הולך להיות מדהים בשבילה, היא בטוחה בזה. ככה זה כל יום איתו, היא חושבת לעצמה.

הוא תמיד היה מיוחד בשבילה, מיוחד בצורה שונה מכולם. היא מצאה בו הכל, זיהתה בו כל פרט ופרט, הכירה אותו יותר טוב מאת עצמה.

אנחנו מכירים כל כך הרבה, היא חושבת לעצמה ונזכרת בחיוך מתוק ביום הראשון בו נפגשו- אז, בכתה א': שני ילדים קטנים ותמימים, עדיין מהססים, חוששים, מסתכלים סביבם ומסתכלים בפנים החדשות איתם הם עומדים לבלות את 6 השנים הקרובות בחייהם. שניהם עוד לא יודעים כמה הם ישפיעו אחד על החיים של השנייה. הם לא דברו בכלל, היא נזכרת. ובמחשבה שניה לא מבינה איך לא החליפה איתו מילה כשהיום זה פשוט בלתי נמנע להתחיל לדבר כשהם נפגשים...הוא הגן עליה כשראה שהם פוגעים בה, פשוט בא ועזר לה, אפילו שלא יצא להם לדבר עדיין. הוא שמר עליה כשראה שהיא מפחדת, הרגיע אותה, בלי היסוס. והיא העריצה אותו מאז. ושם הכל התחיל.

כל הסיפור רץ לה בראש במהירות, והיא לא מפסיקה לחייך ולצחוק ככה, לעצמה.

היא כבר מאורגנת. כל הכריות על המיטה מונחות במקום שלהן, הבגדים מקופלים בארון, הגיטרה שוכבת בצד והחלון פתוח בדיוק במידה הנכונה.

השמש ממלאת את החדר באור בהיר, והרוח הנעימה מלטפת את פניה ברוך.

היא חושבת לעצמה כמה טוב שהוא נכנס לחיים שלה, כי מה היא הייתה עושה בלעדיו? השיחות שלהם היו חסרות לה כל כך, והמבט המרגיע שיש לו..הוא תמיד יודע להתאים את עצמו לכל דבר- יודע להיות שלו ורגוע, אבל גם רועש וכועס שהוא רוצה. כי זה הוא והיא אוהבת אותו בדיוק ככה.

דפיקה בדלת והיא רצה לפתוח. מחכה לרגע ליד הדלת, לא שוכחת להסתדר בפעם האחרונה, ופותחת לו את הדלת..

הוא נראה בדיוק תמיד, בדיוק כמו שהיא אוהבת- השיער החום שלו מבולגן, העיניים התכולות שלו זוהרות ועמוקות, הפנים שלו מראות לה תמימות..והיא יודעת שהוא לא השתנה, הוא עדיין הוא.

הוא קופץ עליה בחיבוק גדול, החיבוק שלו אבהי במיוחד. הזמן השפיע גם עליו, היא חושבת לרגע.

והם נפרדים אחד מהשני, והוא אומר לה: "נשארת כמו שאני אוהב אותך", והיא יודעת שהוא עדיין קורא אותה בקלות..

ככה זה, החבר הכי טוב שלה, היא חושבת. אני אוהבת אותו כמו שהוא, גם אחרי שנה של ריחוק הוא יודע להיות הוא. ככה זה חברים אמיתיים- מכירים אותך לעומק, טוב משאתה חושב, רואים אותך בפנים, שומעים את מה שאתה מסתיר.

הם באים כשאתה צריך...

היא יודעת מה היא רוצה, אבל לא יודעת איך. היא יודעת מה לעשות, אבל לא יודעת עם מי.

אין אף אחד בבית שלה והכל שקט.