תמיד, אבל תמיד, לפני שיש צפירה- וזה לא משנה אם זה ביום השואה או ביום הזכרון- אני אף פעם לא יודעת על מה לחשוב.
אני לא יכולה רק לעמוד סתם ככה כל הזמן, אני לא יודעת פרקי תהילים בעל- פה בשביל לומר, וברוך ה' אין לי מישהו קרוב לחשוב עליו..
אז החלטתי- כמה דקות לפני הצפירה אני פשוט חושבת טוב טוב מה יכול לגרום לו להיות מרוכזת במשך כל הזמן הזה, מה יגרום לי להזיל דמעות, מה יגרום לי להרגיש את הכאב של כל המשפחות השכולות (או, ביום השואה, של כל אותם המיליונים שנרצחו באכזריות..) ולהרגיש חלק בלתי נפרד מהנפגעים פיזית והפגועים נפשית כי אני פשוט מרגישה שזו הדרך היחידה לעמוד בצפירה ולהוציא ממנה משהו חיובי.
אתמול היינו בטקס העירוני לכבוד יום הזכרון לחללי מערכות ישראל, ובשמונה בדיוק נשמעה הצפירה (שדרך אגב, המכשיר שממנו נשמעת הצפירה נמצא בישיבה של הבנים ככה שמי שעומד שם מתחרש לחצי שעה- שעה :/). אז ניצלתי את הדקות המעטות שלפני הצפירה כדי לחשוב על כמה שהזכרתי..ומצאתי בדיוק על מה לחשוב.
הייתה צפירה. והצלחתי להוציא קצת דמעות, ההרגשה הכואבת התפשטה לי בגוף לאט לאט, המשמעות של היום התחילה לחלחל לי לראש..
דברנו על זה אח"כ- סיון מוריה ואני, וספרתי להן על מה שחשבתי: החלטתי להריץ בראש מעין מהלך חיים של חייל..תינוק נולד, ילד צוחק בגן, ילד עולה לבי"ס יסודי, מסיים תיכון, עם המשפחה והחברים בבקו"ם, חוזר לחופשה מהצבא, מחבק את אבא ואמא, מלחמה, טנק, מוקש, ההודעה, בכי, צעקות..קבר, אמא בוכה.
היום הצלחתי לבכות אפילו יותר בטקס בבצפר.
לא בגלל הסרטון שראינו, לא בגלל הקטעים הקריאו, לא בגלל ההצגה.
רק בגלל ששמעתי את יעל (שהייתה חברה של אחי עד לא מזמן =[) שרה את השירים בטקס. הקול שלה העלה לי כל כך הרבה דמעות בעיניים..את מדהימה, יעל.
ובמעבר חד- יום העצמאות: אין לי מושג עדיין מה אני אעשה היום בערב, כי כל החברות שלי הולכות לרוק עצמאות ואני לא :/ אז נשארתי לבד...כנראה אני אצא עם המשפחה, אני מקווה.
ומחר בעז"ה- גוש קטיף!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! חסר לאביחי, יואל, סיון ומתן אם הם לא יוצאים! אני רוצה שיהיה מושלם, בדיוק כמו בפעם שעברה..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
